בבוקר מוקדם, בשעה בה תנועת האישונים מתחת לריסים עדינה ואיטית, בה הגוף רפוי, לעיתים שכובה על הגב, זרועותיה מתחת לראשה, לעיתים מכווצת כעובר על הצד, כף ידה האחת מתחת ללחיה והשניה בין ירכיה, כשהראש מונח בחוזקה על הכר עד שפעימות הלב מורגשות בתנוך האוזן, הרוח מניעה קלות את הוילון מעל לראשה, מתעוררת ענת.
היא לבד עכשיו במיטה, רובי רחוק בביתו ובראשה מתנגן שיר געגועים: הוי המרחקים המרחקים, שעליהם, האהבה נמתחת.
והמילה הזו, ההברה, האנחה, הוי, שלחשו הרבה אמהות לתינוקותיהן, גוחנות מעל עריסה, הוי מאמאל'ה, כזו שהרבה סבתות מלמלו בעיניים עצומות, סופקות את כפות ידיהן ומקרבות אותן לחזה, מתנועעות אנה ואנה, נושאות תפילה, לתוך המילה הקצרה הזו, שתמיד מלווה באנחה, מקופלים עכשיו געגועים, ומותשות, ועייפות ובשקט, כמעט בהיחבא, רמץ רוחש אי שם בסופה של מדורה וגם תחילתה של שאלה, האם המרחק ביניהם הוא כזה שעליו האהבה נמתחת?
מה אפשר לזכור עכשיו כשהיא שוכבת מתחת לשמיכה, קורים דקים של אור בחרכי התריס שמעליה,
מה תתאמץ לשכוח?
דומה שמשבר הפרידה הגדול, השעות בהן היו רחוקים זה מזה, כאב הלב שהשתלט אז, פינה עצמו לחסד של קירבה, והפחד ממה שהם עצמם עלולים היו לעולל לעצמם במו ידיהם, באד המילים שלא נאמרו ובהבל של אלה הכתובות, חידדו את אהבתם. וכדי לשמר, ולתעד ולבנות גלעד ולהקים יד, כתבו ושלחו וסימסו, ושמרו בתיקיות ובטיוטות גם את אלה שנשלחו ובעיקר את אלה שלא.
בארכיון של מכשיר הטלפון הנייד, זה שכדי שמספר הטלפון של רובי יופיע ראשון, סימנה אותו באאא, בראש האותיות, גונבת ממנו את הסימנים, את אצלי ראשונה, גילה לה רובי לפני ימים רבים, וכשאני רוצה להתקשר, אני לא צריך לחפש. אאא, הפך לסימן ביניהם, אלף ראשון לאני, והשני לאוהב והשלישי לאותך. עכשיו כשהמכשיר שקט מאד, זה זמן שהוא שקט מאד, היא פותחת את לשונית הארכיון, שקראה לה בשם שריח דבש ויערה עלה ממנו, שם שמרה הודעות, מהערב הראשון, מהחיבוק הראשון, מהגעגוע הראשון, מהפרידה.
עכשיו ידיה רועדות והיא מנסה לייצב אותן וללחוץ על האות הנכונה, עכשיו היא חסרת נשימה, לא, עכשיו היא נושמת מהר, יש משהו במילים הכתובות, שגורם לרגש הזה שהיא מחפשת לו שם עכשיו, לעמוד חי מולה. יש באותיות המתחברות למשפטים, המסתיימות בשלוש נקודות בימים טובים, ובסימן קריאה אכזרי בימים קשים, נגיעה בקצה העצב החי. יותר מריח שמפעיל חוש אחד, ויותר מטעם שפורט על לשון בחוש אחר, הכתוב, זה שלא נאמר, זה שנשלח מוקדם ומאוחר, לפני ואחרי, באמצע ותוך כדי, באור ובחושך וגורם לזיקוק חד, לאבחת סכין וללטיפה רכה, למשהו הזה שאיך תקרא לו, איך אפשר לתת לו שם, כשליבה מפרפר תוך כדי, כשעיניה נעצמות עכשיו בכאב, כשלכל הודעה יש תאריך, ושעה והזיכרון, אוי, הזיכרון הזה, הארור, היפהפה שלא נותן מנוח. איך תקרא לו לחוש השביעי?
מילותייך וקולך עוטפים אותי וכל כך נעים. עוד לא ממש ליטפתי אך ידי כבר מגששות.
ההודעה נשלחה אליה ב-23:02, בסוף פגישתם הראשונה, לאחר ארבעה ימים של שיחות ומכתבים, כשרובי כבר היה בדרך החשוכה לביתו וענת עלתה הביתה, תוך כדי התארגנות לשינה וסגירת היום, כשהיא מנסה לרסן את ההפתעה וההתרגשות והפליאה מהגבר הזה שנראה אחרת, ולבוש אחרת, ומדבר אחרת. לא, היא לא טעתה, מי שהרגיש בטוח להתחלק איתה במה שעובר בליבו, כך כתב לה, מי שהתרגש כמוה לקראת הפגישה הראשונה, מי שחש שליבו וגופו מתעורר, מי שבחר לכתוב לה על הפחדים שלו ועד כמה הוא בוחר להתבונן בהם, לצד השמחה והאהבה שהוא נושא עימו, שמאחל לה שיומה יהיה מלא במתנות, לא יכול שלא להתאים לה כמו חתיכה בפאזל אלפיים חלקים של שמיים.
המילים שבחר להשתמש בהן, נענה למילותיה, עטוף בקולה, והיא לא ידעה כלל שקולה אמור לעטוף מישהו, שידיו מגששות ורק נשלחות לחיבוק אחד באמצע הדרך, מהים לביתה, כשדיברו, עכשיו כבר לא זכרה על מה, אבל זכרה גם זמן רב לאחר מכן, לאחר פגישות אחרות, עם גברים אחרים, איך קודם שתו קפה, הים השחור לפניהם, רק קולו נשמע, וקול הרוח.
בואי נזמין משהו לאכול, אמר רובי, ובין מה שהזמינו היו גם עגבניות שרי והוא אחז באצבעותיו עגבנייה אחת, והגיש לה אותה בתנועה עגולה, עדינה ומפתיעה של כף יד גדולה. ובאמצע הנסיעה בכביש החשוך, בדרך לחניה הגדולה בה השאירה את מכוניתה, אמר לה רובי אני רוצה לחבק אותך עכשיו, אז תחבק, צחקה אליו, ורובי עצר את הטנדר, ופתח את הדלת וירד, עובר לאור הפנסים לצד שלה, כשהיא מופתעת, מבינה שגם היא צריכה עכשיו לפתוח את הדלת ולצאת לתוך החיבוק.
שני אנשים עמדו בצד הדרך והתחבקו. הוא גדול וגבוה ורחב, לבוש בג'ינס וחולצת כפתורים תכולה, והיא, בשחור, נמוכה ממנו בראש, ידיה לא מאחורי צווארו, לא עכשיו, לא בחיבוק הזה, זרועותיה מתחת לבתי שחיו, כפות ידיה על גבו והיא מניחה את ראשה בשקע צווארו, מאזינה לנשימותיו, נותנת להן להתאים עצמן לנשימותיה, שהפכו איטיות ומלאות שלווה. אף אחד מהם לא זז. רק החיבוק היה שם, גופם שנגע, בנגיעה שלפני הנגיעה, בנשימה שבתוך הנשימה, עוד רגע ותירדם, כך, באמצע הדרך על צווארו, הוא יישן אותה, יערסל, ירגיע והיא, רק תגיד אחר כך, ימים אחר כך, בבוקר אחר כך, בלילה אחר כך, בהרבה בקרים אחר כך, באמצע האהבה שבאה אחר כך, תוך כדי מעשה האהבה שבאמצע הלילה שלפנות בוקר, בליבת הקירבה, בזיכרון החותך, בכל אלה תגיד לו שוב ושוב ושוב- הגעתי הביתה.
בוקר טוב ענתי, נשלח אליה מייל ב04:45, יצאתי לדרך לאחר שינה חטופה, הגוף ישן אך הלב ער ומתקתק, תודה על ערב קסום אל מול הים, לא יכולת לבחור טוב יותר, על חיבוק ארוך באור ועל אחד נוסף, שיהיה בוקר קסום, ושבוע הכי, חיבוק מעמק ירוק.
יקירי, ענתה לו באותו ערב, איך אתחיל? בשלווה גדולה, זו אולי המילה שיכולה לתאר את שהרגשתי אתמול במהלך הפגישה וגם לאחריה. למרות שלקח לי זמן להירדם, והראש והלב היו מלאים הרגשתי טוב, מלאה עד גדותיי בתחושות ורגשות וכך גם התהלכתי במשך היום. בקשרים עם גברים שהיו לי, הכל הלך מהר מאד, ידוע מראש, סיפוק מיידי, אינטנסיביות גדולה. לא, המשיכה, אני לא מצטערת על כלום, שלמה עם כל מה שעשיתי, שעברתי, שהתנסיתי, הכל היה שיעור גדול.
כשכתבה לו עליהם אתמול, מכוסים בשמיכות מול הים, יכולה רק להצטער שמישהו כבר כתב על הרוח והחושך והמים, עברה בה צמרמורת הרוח שבאה מן הים, והמלצרית שהגיעה פתאום מן החושך מביאה איתה שתי שמיכות גדולות ומשובצות והם קיבלו אותן מידיה כמו מתנה, והחיבוק, כתבה לו, החיבוק שלך, באור, בצד הדרך, עוטף וחם ומנחם עד שאם היית ממשיך להחזיק אותי קרוב אליך, הדמעות היו מציפות אותי, כמעט והציפו, חשה בחום ובידיו על גבה, והקצב הזה האיטי, המשיכה, בוררת כל מילה, המחושב, הבוגר, טוב לי. מתאים לרוחי הסוערת, לחוסר השקט שלי, כאילו מישהו מכבה אור גדול, ומדליק אור קטן, ואומר כמו לילדה ששש.... שה מאמי. עכשיו שקט. עכשיו שמים ראש על הכתף, מסדירים את הנשימות, נושמים ונושפים יחד, רוח טובה באה מן הים, ושני אנשים, גבר ואישה, מתקרבים עכשיו, כמו מילים שמוצאות זו את זו בקצה האצבעות ונולד סיפור.
באחד הלילות ספרה את המיילים כשעברה את המאתיים הפסיקה לספור.
בתיקייה בטלפון הנייד הייתה חייבת לקצץ, אחרי שהמכשיר התריע שאין מספיק זיכרון, נאלצה לסנן ולבחור, שולטת במילים, בתאריכים, באהבה, ובעוצמת הרגשות.
היו כמה שאהבה במיוחד, אךשיו עני יחול לאתחיל אט איום, שלח לה סמס במיליון שגיאות שהגיע כשעמדה ליד תאי הדואר והיא התגלגלה מצחוק, יודעת במה הוא נזכר ולמה כל החתכים שלו בשפתיים מחייכים עכשיו, אוברג'ין ענתה לו, תשובה למילים בצרפתית שלימדה אותו, מספרת על הצרפתית שניסו ללמוד כשגרו באפריקה, ואיך עשתה לעצמה רשימה של פירות וירקות בצרפתית על המקרר כדי להגיד לעוזרת מה לקנות בשוק, נזכרת בבדיחה ישנה ששמעה, שסיפר בדרן ותיק איך אמר פעם לבתו הקטנה: מתוקה, ג'ה טם, אבא, ענתה לו פג'ו, והם בכו מרוב צחוק, מוסיפים עוד ועוד מילים עם צלילים נעימים.
בוקר טוב, חיכה לה מייל מ-05:47, קמתי ליומי עטוף בך. דומה שמשיחה לשיחה וממכתב למכתב כל המערכות בגוף מתכווננות להן.
איך מתכווננות מערכות הגוף? איך מתכוונן הראש, והעיניים, האם הן נעצמות מעונג הציפייה, או נפקחות בחוזקה, לתוך אור לבן, למודות ניסיון מר, איך מתכווננות הלחיים, מתמלאות בנשיפה או נשאבות פנימה, והלשון, מה היא טועמת עכשיו, האם עוברת בחלל הפה או שהפה נפתח מעט והיא משתרבבת החוצה, רק בקצה, מתחדדת, והשפתיים, מרפות מפס האכזבה החד, ומתמלאות, מתאדמות, מתלחלחות, והצוואר איך הוא מתכוונן, האם הוא מתמתח, מתארך, מגביה, כשסימני הגיל באור ניאון אכזרי לא נראים עליו עכשיו, והכתפיים, האם הן רפויות עכשיו או משוכות אחורה בזעם, והחזה, מזה ומזה עגול וקטן ורך, או שקצות הפטמות מזדקרות, מצטמררות, והבטן, רכה, נכונה להתמסר ולהתלטף, והרחם, האם הוא הומה, וקו השיער שבתוכו פועם עכשיו פרפר, וכשקצות כנפיו מרפרפות שם, היא מתעגלת כאן, והירכיים, האם שמים ביניהן עכשיו את כפות הידיים, לשאוב מחומן, וכפות הרגליים, נאחזות היטב ברצפה או מרחפות מעליה, והלב, הו, איך הלב מתכוונן, נפתח לאט, קודם כל אוחזים בידית התריס ומושכים בה לאט, שלב אחר שלב נפקח, אור רך מתחיל לחדור, זהרורים שטים בו, מרקדים באוויר, עולים במעלית שבין החדרים, שוטפים באור את החדר הימני ואחר כך את השמאלי, מרפדים להם פינה,
מתפרקדים, הלב מתכונן, מתרחב ומחכה.
את נשמעת עוד יותר טוב לפני שאת מתעוררת ממש, חיכה לה מייל ב06:05, שכותרתו, בקיצור אבל באמת, עשר דקות לאחר שסיימו את שיחתם שהתחילה מוקדם, כרגע סיימנו לשוחח את שיחת הבוקר שלנו, חייב לרוץ, סליחה על עייפותי הרבה אתמול, שנזכה להתחבק הערב, קרוב קרוב נמצא לבי.
ק-רוב, ק-רוב תקתק ליבה.
לטובתך, ענתה לו ב 06:50, מצאת דקה וחצי לכתוב לי, ואיזה כיף של מכתב בבוקר, כדי לשמוע אותי ככה קרוב, בקול צרוד, חצי ישנה, מתמתחת, צריך להתעורר לידי...
בוקר טובבבבבבב הבהב אליה למחרת ב05:57, אני עייף, עוד כמה דקות בשיא הפעילות. אפוף בסחרחרת החושים, טעמים, ריחות מראות קולות והם שלך. מחר הכל יהיה איטי יותר, לאאאאט, אבל ממש לאאאאאאאט.
בזמן שרובי מתח את האותיות עבורה, מושך את המילים, הניעה ענת לאט את גופה, מתחת לשמיכה, רגליה התארכו וזרועותיה נמתחו מעל לראשה, כפות ידיה נגעו בוילון, מרעידות אותו. בזמן שרובי כתב שהוא מתענג על היחד של השבוע האחרון, ועוד יותר על זה של היום והכי על זה של מחר, פיהקה, מחייכת לעצמה חיוך קטן בין פיהוק לפיהוק, והקימה עצמה מהמיטה, חשה איך כל חדר השינה שלה עטוף בצעיף ענק ובהיר, קפלים נראים ולא נראים עטפו אותה, כשהכניסה את רגליה לתוך נעלי הבית, השמיע הצעיף העוטף קול רשרוש, כשלבשה את מכנסי הטרנינג הישנים, התערבל הצעיף מעל ובין ירכיה, מצמרר קלות במגעו, כשלבשה גופיית פלנל לבנה ישנה, ליטף הצעיף את גבה, מחמם ומנחם,
כשהלכה מחדר המקלחת למטבח, שובל של אור בהיר הלך אחריה, ועל צג המחשב חיכה לה חיבוקו של רובי, כזה עדין-הכי שאפשר, כתב לה, לכי אל יומך ענתי, עטופה ומחובקת.
במשך כל היום ובכל מה שעשתה הייתה עטופה ומחובקת במילים עתיקות, כמו פעם, כאלה שכתבו לפני שנים בעט נוצה שטבלה בקסת, שקצות אצבעות הכותבים הושחרו מדיו, ששולי הדפים עליהם נכתבו הוכתמו בדמעות, שהדיפו ריח בושם, שנישאו באוויר, ונחתמו בנשיקה.
על מה דיברו בכל ארבעת הימים בין ה-15 לחודש ועד ה-19, מי זוכר, בוודאי על הדברים הקטנים שמהם מורכב היומיום שהפכו להיות של שניהם ביחד ולחוד, שמרכיבים את הדבר הגדול באמת, איך ישנת, מה את עושה עכשיו, לאן אתה נוסע, קראתי משהו, שמעתי שיר, רגע, ילדים עוברים עכשיו את הכביש, מה אכלת לצהרים, תפתח רגע טלוויזיה, אני הולכת לישון עכשיו, אני מלווה אותך, מחר רובי, מחר ענתי.
לפני עשר דקות נפרדו, ב-00:01, עומדים מתחת לביתה, כשבסוף החיבוק, פניהם קרובים זה לזה, לאחר שמישהו נשק למישהו בצוואר, ברפרוף, בחשש מה, עיניים שואלות עיניים, עכשיו? אפשר? כדאי? בנקודה הזו של אל חזור, שאליה יחזרו כל הגעגועים כולם, מתחת לפנס הרחוב, פה פגש בפה, ברכות הזו, בבשרניות, בשיניים, רקמה גדולה החלה, וב00:11 הבהב המכשיר הקטן, כל כך נעים להתקרב אל אהבתך, כל החושים מסוחררים, לילה טוב.
אותיות, סימני פיסוק, שווא נע ונח, לשוניות אלקטרוניות, תיקיות ממוחשבות ומנועי חיפוש, ים גדול של מילים ששחו בו, שולחים עליו את מילותיהם, משיטים רגשות ומאוויים, פחדים ותקוות, מסמסים על פני מים סוערים ועל אדוות שקטות, בצלצול וברטט, כך נעו אחד אל השני מרוב אהבתם.
אני עומדת עכשיו מחוץ לחנות מכולת, שלחה לו הודעה, מקלפת נייר כסף דק בצבע זהב, וכל הפה שלי מלא בקרמבו מוקה, שאף סתיו לא שלם בלעדיו. שבוע לאחר מכן, בנסיעה הארוכה הביתה, השמש בעיניה, מזדחלת בפקק הארוך של שבת אחרי הצהרים, בין מכוניות משפחתיות, על המושב לצידה קופסה ובה פלחי פירות שחתך לה רובי לדרך, וגם קרמבו אחד בטעם מוקה, שאל אותה רובי מתוך הדיבורית – טעים לך?
בוקר טוב לאחר ליל אהבה, חיכה לה מכתב. בשקט, בחושך, מוקדם מאד קמו במאמץ רב, לא מפאת השעה המוקדמת, שעה של חקלאים שלא כתובה בשעונים עירוניים, אלא מפאת הניתוק שנכפה עליהם, פירוק החיבוק, הורדת היד שחיבקה את המותן כל הלילה, רגליים שהשתבללו ועכשיו צריכות להיפרד כל זוג לנעליו, הוא לנעלי עבודה והיא לנעלי בית, מגששים אחר הבגדים על רצפת חדר השינה שלה, ורגע לפני שלבשה סווצ'ר ישן, מצומררת מקור, אסף אותה אליו, סוגר אותה לתוך מעיל הפליז שלו.
הלילה הייתי בביתך ואין מאושר ממני, רקדו האותיות מול עיניה, מקווה שהצלחת לחטוף עוד דקות של תנומה לאחר ההשכמה המוקדמת. בדרך ליוו אותי התמונות, הריחות, תחושת הנגיעות והקולות אוךךךך, איזה קולות שאחריהם מגיעות המילים אשר ממיסות אצלי הכל.
תנועותייך, כתב לה, הגמישות, הבטוחות והישנות, הדרך בה את קמה מהמיטה, בה את מכניסה את רגלייך לנעלי הבית שלך, הכל מתערבל לי בראש כשאני חווה את הנשיות שלך.
בשעה רבע לשבע בבוקר, כוס קפה הולך ומתקרר בידיה, תוכנית בוקר ברדיו במטבח, שתי ילדות מתחילות את הבוקר והבית רוחש, ישבה ליד המחשב, שאם הייתה יכולה הייתה נכנסת עכשיו לתוכו ולובשת את המילים שכתב לה רובי, רוקמת אותן לגופה, במחט מוזהבת, בחוטים שקופים, שתלבש אותן כל היום את מדי אהבתם.
יקירי, הרקפות שלך חולקו שווה בין שווה בין כל בנות המשפחה וכל אחת קיבלה עציץ לחדרה, לא עזרו ההסברים שלי שיותר טוב להן, לרקפות, במטבח המואר וחוץ מזה הן שלי, אני קיבלתי אותן מידיך ביום שישי בצהרים בחנות של צחי.
אני למטה, שלח לה רובי הודעה והיא ירדה במדרגות, מנסה בכל כוחה לכבוש את החיוך שהאיר אותה, להעמיד פני אדישה. עד הרמזור עוד התאפקו, מייחלים לאור אדום, וכשהתחלף האור מירוק לצהוב לאדום והטנדר עצר, פנו זה אל זה, בחיבוק גדול. השעה הייתה כמעט שתיים בצהריי יום שישי, רובי איחר באשמת המזגן שהתקלקל בטנדר, כל הדרך חיפשתי פרחים בשבילך, אמר לה, ואלה שמצאתי היו נבולים ולא ראויים, בואי נראה אם בעיר שלך יש חנות שאפשר לקנות בה פרחים לשבת לאישה שלי. העיר הייתה פקוקה ורובי, נחוש בדעתו לקנות פרחים, עצר בכל חנויות הפרחים בעיר ומכל אחת יצא בידיים ריקות, מאוכזב, פוסק אין ברירה, נצא מהעיר, פה לא צומח כלום. הם נסעו לכיוון הים ובאחד הרחובות הקטנים, על שפת המדרכה בפתח חנות פרחים שמימינה חנות מכולת ומשמאלה אטליז, פרחו דליי פרחים ועציצי רקפות. או, חייך רובי, זאת החנות שאני מחפש, חכי ענתי אני כבר חוזר.
כשיצא רובי מהאוטו ונכנס לחנות, חלצה את סנדליה והתרווחה, מותחת את רגליה על תא הכפפות. רובי החל לצאת אליה, כשמכל זרוע שלו צומח עציץ. מבין אצבעותיו צמחו ורדים, ובמעלה היד עד למרפק פרחו אמנון ותמר, ביד השניה בין כל אצבע פרח פרח אחר, בין האגודל לאצבע פרחה נורית צהובה, ובין האצבע לאמה לוע הארי סגול, ובין האמה לקמיצה שושן, ובין הקמיצה לזרת גיבסנית לקישוט. מאחורי האוזן תקע חמנייה ובעיניים בוכות מרוב צחוק מאחורי משקפי השמש הגדולים צחקה, לך כבר, טמבל, עוד יחשבו שאנחנו יחד. רובי עמד רציני מאד, באמצע הרחוב, לבוש פרחים ופני פוקר ואמר לה בצער, אני רואה שזה לא זה, ונאנח, טוב, נמשיך. די, קראה אחריו, השתגעת לגמרי, לא צריך את כל הגן הבוטני הזה, סתם רקפות רובי. כשהלכה לחפש אחריו אחרי שלא חזר, מצאה אותו יושב בין דליי פרחים, ניירות צלופן, עלי רוסקוס ירוקים, וסרטים צבעוניים, כוס קפה בידו והוא וצחי, בעל החנות משוחחים כאילו היו חברים שלא ראו זה את זה שנים. מהחנות יצאו עם שלושה עציצי רקפות, ורוד, סגול ולבן, וכשרובי נהג, חיבקה את העציצים שלה, קצות אצבעותיה לשות את האדמה הלחה, פירורי אדמה מתחת לציפורניה, יודעת שגם את היום הזה לא תשכח, ומעתה, בכל תחילת חורף ובכל פעם שיפרחו עציצי רקפות בחנויות הפרחים, תיזכר במצעד הפרחים שלבש עבורה רובי, ובדליי הפרחים על המדרכה, ובצחי בעל החנות שעמד בפתח חנותו ונופף להם לשלום.
כמה טובה הייתה אלינו השבת, כתבה לו וכמה היינו טובים אליה, כמה קירבה וכמה עונג. אני נוצרת את הרגעים האלה כמו פנינים בתוך קופסא, את השיחות במיטה וליד שולחן המטבח, את הנגיעות בקצות האצבעות כשאנו מעבירים סכו"ם אחד לשני, את האכילה זה מצלחתו של זה, הכל במרחק נגיעה.
הנה זיכרון ילדות רובי, שמתערבב בהווה שלנו, אחד הספרים האהובים עלי, מספר את קורות אהבתם האסורה והבלתי אפשרית של טריסטן ואיזולדה.
כזו שאפשר למות בגללה. את הספר הקטן הזה, בכריכת תכלת, קניתי בדרך הביתה מהתיכון. הדרך הביתה עברה ברחוב הראשי של העיר בין הבנקים וחנויות הנעליים, בדרך היורדת לשוק, הייתה חנות הספרים של לייבמן. בעצם, זו הייתה חנות של ספרי לימוד וצרכי משרד, אבל היו שם גם ספרי שירה של יהודה עמיחי וספרים של עמוס עוז. אדון לייבמן היה דתי גבוה ורזה, לבוש תמיד בחולצה לבנה ומכנסיים אפורים, והכיפה נראתה כאילו היא עומדת לנשור מראשו, לאשתו הייתה תסרוקת בננה גבוהה ומספר על היד. והמספר הזה על היד, עד כמה שניסיתי להסיר ממנו את מבטי, המבט הלך לשם, ולא יכולתי שלא לחשוב, איפה עמדה גברת לייבמן כשקעקעו
על זרועה את המספר הזה, באיזה תור, על איזו רמפה, באיזה מגרש, ועד כמה היד שנושאת את המספר הזה הופכת כבדה, והעין שרואה אותו מתמלאת בפחד.
ועל המדף בין ספרי מתמטיקה לכיתות י"ב וספרי הסטוריה של העת החדשה, היה הספר הקטן הזה שמרגע שלקחתי אותו לידי, מקרבת אותו אל אפי כמו שאני עושה לכל ספר חדש, שואפת ריח נייר ודבק, טבעתי בו. לא ידעתי שככה אפשר לכתוב, וככה אפשר לתרגם ובעיקר ככה אפשר לאהוב.
ככה אני אוהבת רובי. ככה היא אהבתנו האפשרית, וכשאיזולדה מתארת לטריסטן את אהבתה, את ידיעתה החותכת, את הדבר שהוא האמיתי ואין בלתו, אני יודעת שרק ככה אפשר לאהוב.
'בשעה הראשונה לאחר שנפגשו עינינו
היה האוויר אור סמיך,
כמו נמלא מטר צלול,
ואני ידעתי באחת:
צמח בלא מטר הייתי עד היום,
עד היום עברו חיי
כמו מעבר לזכוכית.
בשעה הראשונה לאחר שנפגשו עינינו
ידעתי כבחזון:
את האיש הזה כאת נפשי אני יודעת.
לא הייתה בי כל זרות
ליד האיש המסתורי, השר,
ורק שמחה שקטה, רק קסם,
כאיש מהלך בעיר זרה
ופתע כבחזון יודע בבטחה:
כבר הייתי כאן,
בעידן רחוק אני חייתי כאן.'
שבוע טוב רובי, נעים וחם ואוהב – ענתי.
באחת השבתות יצאו לטייל. הטבע היה בכל מקום, בשיחים הפראיים שהשתרעו ללא סדר בפתח ביתו של רובי, בדשא שמאחורי הבית, בשדות החרושים דרכם עברו, בריח האדמה, ורובי, מכיר את השבילים, בטנדר מתאמץ העלה אותם במעלה השביל. ידו השמאלית אחזה בהגה, והימנית כמו תמיד הייתה מונחת על ירכה, והיא שילבה בה מדי פעם את אצבעותיה, חספוס פנים כף ידו נעם לה. מרחוק רעו פרות וזוג צעירים עם תרמילים על הגב ומפה בידם חלפו לידם. כשהתקרבו למעבר בקר שאל אותה אם היא יודעת מה זה, בטח, ענתה לו זה נגד הפרות והבקר, רובי הסתכל עליה ברחמים, נגד הבקר ענתי? מה יהיה? כן, התריסה, צוחקת, נגד אלה שרוצים לגנוב בקר, שגלגלי המכוניות שלהם ייתקעו, רובי עצר, נו תמשיכי, את התאוריה הזו עוד לא שמעתי, וכשהם ייתקעו, ניסתה להישאר רצינית, הפרות יירדו בנחת מהמשאיות שלהם ויחזרו לרעות באחו.
ממש היידי בת ההרים, תריחי עכשיו ענתי, אולי תוכלי לזהות מה מגדלים כאן,
ענתי שאפה לתוכה אויר נקי, ואי אפשר היה לטעות בריח. בצל. שדה בצל גדול השתרע סביבם, והם ירדו בזהירות במדרון חלקלק, הטנדר מאיט. סלעי בזלת שחורים נצצו בשמש, רובי עצר ליד מספר כוורות שהיו מונחות מתחת לעץ, והם ירדו מהטנדר. בתוך השקט שסבב אותם, נשמע רק זמזומן של הדבורים. ענן עבר וכיסה את השמש, ומתחת לעץ הייתה אפלה ודומה היה שכל העץ מזמזם ורוחש. בסך הכל חרקים בחושך, אמר לה, ואיזו מתיקות.
היא כבר הכירה את חיבתו של רובי לדבורים ולעולמם המרתק ואהבה שכינה אותן המזמזמות, הדובשניות. קראתי מאמר מקסים על תופעת הדבורים הנעלמות כתבה לו למחרת, היית צריך להיות דבוראי, לבוש בבגדים לבנים וחבוש מסיכה. וככה אני מדמיינת אותך, מתכופף אל הכוורת, מסביב בהיר עד האופק, מרוכז מאד, שקט, זהיר, מרים את מכסה הכוורת, דבורים חגות עכשיו סביבך, ואחרי שאתה סוגר את המכסה ומתרומם, מאצבעותיך נוטף דבש.
כעכברונית עיר, ענה לה, זיקתך לטבע מעוררת התרגשות.
הידעת, השיבה, שבאזור בו טיילנו העבירו בתקופה קדומה מהגולן שהיה מקור מזון, תבואה ומצרכים אל המחסנים והנמלים השונים בארץ ישראל? אולי בשביל הזה בו הלכנו אתמול, עברה אורחה ארוכה לאיטה במעלה הנחל לכיוון מישור החוף, אולי גם בה כמו בהרבה שיירות אחרות היו גבר ואישה, שמבעד לפנים המכוסות נגד האבק והחום, דיברו זה אל זה רק בעיניהם? אולי בשיירה אחרת היה גבר שאת כל המראות שראה בנתיב הארוך, בכל עצירה בפונדק דרכים, בעלייה להשקיף ממגדל שמירה, כשרוח טובה על פניו שלח אל האישה שהשאיר מאחור, מחכה לדרך חזרה?
ואולי אותה אישה, שאת שרידיה מצאו לאחר שנים רבות, טחנה קמח, בישלה בכלי חרס, עצרה לרגע להשיב את נפשה, הורידה את כיסוי ראשה והרחיבה את מפתח צווארון שמלתה, כדי לתת לרוח לצנן ולהביא אליה את המחשבות הטובות שנשלחו מרחוק, מאהילה על עיניה להיטיב לראות אולי שיירה מתקרבת?
כמוני, לא הצליחה אותה אישה לזכור מתי לא אהבה את הגבר שלה, ולא הצליחה לשכוח מתי לא התגעגעה אליו.
התעוררתי עכשיו, סימסה לו, אתמול שכבנו על העשב הרך, הכנת לי מיטה מעשבים, וכשנגלתה השמש ועינינו הסתנוורו, פרשת מעלינו את המעיל הדק שלך.
לא היה איש מלבדנו בתוך הירוק הזה, הכל היה פתוח, העולם כולו היה עשוי כתמי צבע, רוח קלה עברה בעשבים והניעה נוריות, פרגים ואירוס אחר הצהרים, וכשעמדנו, מחובקים, נתתי ליופי הזה לבוא אל תוכי, ורק רציתי להגיד לך, תראה רובי, כמה יופי.
*ציטוט השיר מתוך טריסטן ואיזולדה קורות אהבה בלתי אפשרית, מחזור שירי אהבה מאת אברהם בלבן