כל העולם אצבעות

כשהייתי ילדה, וההורים התלבשו יפה ויצאו וכל הדירה נשארה שלי, הסתובבתי בה כמו בעיר אחרת.

המטבח שקט. רק זמזום המקרר נשמע.

החדרים ריקים, אבל המגירות כולן שלי.

ובהן- אוצר בלום.

תמונות ישנות של ההורים, אלה שלא סודרו באלבומים.

ערימות של תמונות בשוליים משוננים ובהן הוריי צעירים ואחרים.

ואנשים זרים שאינני מכירה.

בספרו הנפלא 'ספר הדקדוק הפנימי' מתאר דויד גרוסמן, איך הילד מוצא חפיסת קלפים ובהן תמונות אסורות מלאות זימה. גמדים ונשים. עם ובלי בגדים והוא ממציא להן שמות, ומרחם קצת על הנשים והוא מחכה לרגע בו הוריו לא יהיו בבית כדי שיוכל להוציא את הקלפים ממקום מחבואן עד שיום אחד חפיסת הקלפים נעלמת ואיתה כל הדמויות.

חשבתי על כך, שאם יום אחד הבנות שלי ירצו לדעת מה חשבתי, מה אכלתי, מה אהבתי ועל מה כתבתי, יוכלו לפתוח את הבלוג שלי ושם תהיה מתועדת כל ההסטוריה.

הקיץ ממש כאן.

הבריכה פתוחה ועדיין לא חנכנו אותה, המתבגרת ואני כבר נסענו השבוע לחוף דור והים שקוף ונפלא.

זו עונת ה'אבטיח על המרפסת' אחרי הצהריים, וקפה קר עם עוגת גבינה ועוד מעט ענבים.

השיר הזה של המשוררת ענת לוין כל כך יפה ומלא שרק צריך לקרוא אותו פעם אחת ופעם שנייה ולמצוא את עצמנו בתוכו, את הורינו, ואפילו חדרה, עירי, מוזכרת בו.

יש ימים בהם כל העולם אצבעות וגם מילים.

הנסיעה - ענת לוין

כָּל הָעוֹלָם פָּנִים וְגֵּוִים, בְּטָנִים וּפִיּוֹת – פְּגִישׁוֹת וּפְרֵידוֹת, רָעָב גָּדוֹל, נְשִׁיקוֹת

כָּל הָעוֹלָם הֲלִיכוֹת וִישִׁיבוֹת, קִימוֹת וְקִידוֹת כַּדּוּרֵי הַרְגָּעָה, סַמֵי הֲזָיָה, צִפֹּרְנָיִם כְּסוּסוֹת

לִפְעָמִים הָעוֹלָם זָז – תַּבִּיטִי – אָמַר אַבָּא – מִשְּׂמֹאל הַשָּׂדוֹת אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת רִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים? אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת תְּפִיחַת הַפֵּרוֹת

הָעוֹלָם הַזֶּה נִיצָּנֵי שַׁדַּיִים, בִּרְכַּיִם כוֹאֲבוֹת אַחַר כָּךְ – הוּא גְּבָרִים וְנָשִׂים וְאִי הֲבָנוֹת לִפְנֵי כֵן – כָּל הָעוֹלָם יְלָדוֹת

כָּל הָעוֹלָם אֱלֹהִים אַדִּירִים, פְּתַח לִי, תְּחִנּוֹת וּתְפִלּוֹת

הָעוֹלָם אֲנָשִׁים שֶׁמַּגִּיעִים בְּמַחֲצִית הַלַּיְלָה – בִּמְטוֹסִים, אֳנִיּוֹת, רַפְסוֹדוֹת אוֹ סִירוֹת רַק חֶלְקָם מַגִּיעִים כִּי חֲגוֹרוֹת הַהַצָּלָה מְחֹרָרוֹת וְהָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל כֻּלּוֹ סִירָה רְעוּעָה וְצַר מְאֹד

הָעוֹלָם מִנְּהָרוֹת, כּוֹרִים, כּוֹבְשִׁים וּפְלִיטוֹת, רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן וּמַזְכִּירוֹת. נַהֲגֵי מַשָּׁאִיוֹת. עֲבוּרָם הָעוֹלָם מִסְדְּרוֹן אָרֹךְ

הָיֹה הָיָה פַּעַם עוֹלָם שֶׁהָיִית בּוֹ יַלְדָּהּ וְקָרְאוּ לוֹ מִטְבָּח אִמָּא אָפְתָה שָׁם עוּגִיּוֹת לוּקוּם וְעוּגִיּוֹת שׁוֹשַׁנִים שֶׁאַבָּא קָרָא שוֹשָׁנוֹת. כְּשֶׁאָכַלְתְּ מֵהֶן, נִמְלָא הָעוֹלָם עַד גְּדוֹתָיו כְּמוֹ כּוֹס חָלָב, חֲלוֹמוֹת

בְּרֵאשִׁית נִבְרָא לוֹ עוֹלָם, נִדְלְקוּ נְגוֹהוֹת, נוֹצָק אָדָם, לִבּוֹ – תֹּהוּ בֹּהוּ, תְּהוֹמוֹת

גַּם בַּמַּשָּׁאִית שֶׁל אַבָּא דָּלְקוּ פָּנָסִים כִּמְאוֹרוֹת וְנְסַעְתֶּם הָלְאָה, הַכְּבִישׁ נִמְתָּח עוֹד וְעוֹד (אַבָּא אָמַר, אִם בָּא שׁוֹטֵר, תִּתְכּוֹפְפִי מַהֵר). מָתַי נַגִּיעַ, אַבָּא? נְסַעְתֶּם שָׁעוֹת

הָעוֹלָם כּוֹכָבִים וִירָחִים וּשְׁמָשׁוֹת וּגְשָׁמִים וְסוּפוֹת וְאָבוֹת שֶׁמַּעֲבִירִים מֶלֶט לְמִפְעָלִים, כָּל הַיָּמִים וְכָל הַלֵּילוֹת, בַּיָּדַיִם בּוֹנִים אֶת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה בַּיָּדַיִם שֶׁלָּךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה? יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי עֲרוּמָה בָּעוֹלָם וְאָז כָּל הָעוֹלָם אֶצְבָּעוֹת

כָּל הָעוֹלָם רַעַשׁ וְהָמוֹן בָּרְחוֹבוֹת, וּבַחֲדָרִים שׁוֹתְקוֹת הַנָּשִׁים הַגְּבוֹהוֹת, אַל תִּשְׁתֹּקְנָה, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם צְעָקוֹת

הָעוֹלָם הַזֶּה עֹנִי וַעֲבוֹדָה סְבִיב הַשָּׁעוֹן, אַבָּא, אֲנִי כְּבָר לֹא מִתְכּוֹפֶפֶת כְּשֶׁבָּאוֹת הַמַּכּוֹת, סֻכָּר בְּתִפְזֹרֶת אוֹ קֻבִּיּוֹת, מַיִם מְשַׁנִּים צוּרָה, מְכוֹנִיּוֹת, חֲרָקִים אֲדֻמִּים, לְמָשָׁל, חִפּוּשִׁיוֹת פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּסְתָם חִפּוּשִׁיוֹת

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְחֲדֵרָה הַבֹּקֶר כְּבָר עָלָה, מָרַחְתָּ אָבוֹקָדוֹ יָרֹק עַל לֶחֶם לָבָן. פִּזַּרְתָּ מֶלַח עִם הָאֶצְבָּעוֹת. זֶה הָיָה טָעִים מְאֹד, אַבָּא

הָעוֹלָם מִלִּים, עֵטִים, סַכִּינִים, שׁוֹטִים, נוֹצוֹת מָה זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, אַבָּא? אוּלַי זוֹ נְסִיעָה אֲרֻכָּה שֶׁל אִישׁ עָיֵף וְיַלְדָּהּ עִם צָמוֹת.

ענת לוין היא משוררת וסופרת, זוכת פרסי שר המדע, התרבות והספורט למשוררים בראשית דרכם ולספר ביכורים ופרס אקו"ם לעידוד פרסום יצירה ספרותית ע"ש שלמה טנאי. - מתוך ויקיפדיה

#מילים #אצבעות #ענתלוין #ילדות