את השאלה הזו שאלה אותי אחת התלמידות שלי, כשנתתי תרגיל כתיבה על מתכון המעלה זיכרון וסיפור.
כשבניתי את הסדנאות, ידעתי שיהיה לי שיעור על אוכל, על מתכונים, על טעם וריח, כדי להסביר איך כותבים על נושא נהדר ועסיסי כזה.
איך מעבירים את הטעם והריח במילים
חיפשתי שם לשיעור, וכמעט מייד נזכרתי בשורה 'ולפעמים שריד של ריח'
מתוך השיר הנפלא 'חלומות שמורים' שכתב אהוד מנור והלחין מתי כספי.
'ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה משיב אליך גן פורח מחזיר אל קו ההתחלה.'
הריח הוא אחד החושים החזקים ביותר המעוררים אצלנו זיכרונות.
ריח של מרק עוף לוקח אותי הביתה, למטבח של אמא שלי, שלא ידעה לבשל הרבה אבל מרק העוף שלה היה טעים כמו שרק מרק של אמא יכול להיות.
אני זוכרת את האדים שעלו מתוך הסיר הגדול, ואת תבנית האמייל הלבנה, אליה העבירה גזרים וקישואים רכים מבישול, ואיך הייתי מגישה אותם אל פי כמו שהם, רותחים ומהבילים.
ריח של פלפל אנגלי ועלי דפנה הם הריח של האורז הבסמטי שמכין בן זוגי שאין שני לו. גם לאורז וגם לבן הזוג.
ריח של לחם מחזיר לכל כך הרבה מקומות וגם לספרים שקראתי כמו 'עשו' של מאיר שלו שמכל דף בספר הנפלא הזה עולה ריח של לחם ומאפיות.
עמוס עוז, אמר פעם משפט נפלא שכדי שתיווצר ההנעה לכתיבה יש צורך בשלושה דברים: פצע, סבתא ומרפסת.
פצע – החיים שעברנו, החלומות שלא הגשמנו, המשברים, האבל, האכזבות והאובדנים.
סבתא – סיפורי המשפחה, חוויות אישיות, המשפחה, הריחות הגעגועים והכמיהות.
מרפסת – היא הפרספקטיבה, ההתרחקות מהאירוע עצמו בזמן או במקום כדי להתבונן עליו מרחוק, תהליכי ההתבגרות שעברנו, נקודת המבט השונה המאפשרת לכתוב.
יש במתכונים של פעם, משהו נוסטלגי, ועושה רושם שהנוסטלגיה הנהדרת הזו שוטפת את כולנו.
דווקא בתוך העולם ההייטקי, הוירטואלי, הפייסבוקי, הנוסטלגיה ואיתה כמובן המתכונים והבלוגים על אוכל עוטפים אותו כמו שמיכה חמה, או כמו עוגת תפוחי עץ וקינמון.
כתיבה על אוכל בעיניי, היא כתיבה על געגוע.
והבלוג שלך, הוא אחד המקומות הטובים ביותר לחבר בין כתיבה וזיכרונות.
יש המון דוגמאות לבלוגריות אוכל 'שעשו את זה', ואני רוצה לתת כאן דוגמה של בלוגרית שאהובה עלי במיוחד, דורית מנו טל-אור, או בשם האינטרנטי שלה 'סוויט דולי'.
דולי, העלתה מתכון פשוט ומקסים של לחמניות גבינה וזיתים מהירות.
זה הכל.
מראש אנחנו יודעים שהמתכון הזה קל, כי היא כותבת על זה כבר בכותרת:
'לחמניות זיתים מהירות שמכינים בעשר דקות ומחסלים בעשר שניות.
בדילוגים להדליק תנורים.'
זו כותרת, שמיד תופסת אותי.
מתכון ממצרכים שיש בכל בית, עשר דקות הכנה, להדליק תנור וקדימה לעבודה.
זו בדיוק אני. אין לי סבלנות למתכונים ארוכים, והתמורה מובטחת.
הפוסט הזה של דולי, עשה היסטוריה.
ביום שהיא פרסמה אותו, נכנסו לקרוא אותו 25,000 איש.
לא להאמין, נכון?
דולי עשתה עוד דבר מאד חכם, היא ביקשה מנשים המכינות את הלחמניות, לצלם, להעלות לרשת, ולשתף על הקיר שלה בפייסבוק.
וכאן, היא בעצם נגעה במהות של עולם השיתוף ברשת. בחברות הווירטואלית, בהדגשה שכל אחת יכולה לצלם תמונות אצלה במטבח, להעלות ,לשתף, והנה ברגע, היא הופכת להיות שותפה לסיפור ההצלחה של דולי. כי אם היא יכולה, גם אני. וגם לך יש מתכון שאת יכולה לספר עליו סיפור ולגרום להתרגשות ואהדה אצל הקוראים בבלוג שלך.
לתמונות יש חשיבות גדולה מאד כשאנחנו כותבות פוסט על אוכל, ועוד אעמיק בזה בפרק נפרד.
המון פעמים אנחנו מעלים תמונות של מנה נהדרת שהכנו, שאכלנו במסעדה, שפגשנו בארוחת ערב אצל חברים.
לילדות שלי כבר נמאס, כי בכל פעם שאנחנו יושבים במסעדה, אני לא מרשה להתחיל לאכול לפני שאני מצלמת את המנות.
כשאנחנו מפרסמים מתכון או תמונה של מנה נהדרת, בואו נספר סביבה סיפור. שהאוכל, המתכון, התמונה, יהווה את הטריגר, יעורר את הריח והזיכרון וסביבו נספר סיפור של משהו עכשווי.
הכתיבה על סיפור ועל מתכון, יותר מאשר שהיא מפעילה אצלנו את חוש הטעם והריח, עד שבא לקום באמצע הקריאה ולאכול משהו, היא פורטת על 'חוש הגעגוע', על המראה של המטבח בבית ההורים הישן, לסינר של אמא, לכיסאות ושולחן הפורמייקה, אפילו לחדר האוכל הישן בקיבוץ.
האוכל מנחם, הכתיבה עליו- מחברת בין אנשים.
אז מה מעניין בלכתוב על אורז?
חשוב לי להגיד לכן שאין דבר כזה לא מעניין. אתן הכי מעניינות שיש.
הסיפורים שלכן מעניינים.
אותה אישה ששאלה אותי את השאלה הזו, כתבה וסיפרה אחר כך סיפור על משפחתה, על המטבח בו בררו את האורז, בו האצבעות של סבתא רצו מהר, על כך שגם היא בוררת את האורז באותה צורה, אולי קצת פחות מהר מאצבעותיה של סבתא.
בכינו כשהיא הקריאה לנו את הטקסט הזה, כי הוא נגע בכל אחת בצורה אחרת, עורר את הזיכרון הפרטי שלה, והנה קם לפנינו טקסט נפלא על שושלת נשים, ומה שמחבר ביניהן, הם בסך הכל גרגירי אורז.