יש ספרים שאני מחבקת. ככה ממש, כמו לחבק אהוב, או ילדה, או תינוק. אני מחבקת אותם תוך כדי קריאה, וכשאני מתקרבת לסופם, אני מאטה את קצב הקריאה, כדי להמשיך לקרוא אותם עוד קצת. להישאר חלק מחייהם של הגיבורים. כך קרה לי עם 'אשה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן.
קראתי אותו פעם שניה ושלישית וגם רביעית.
הנחתי אותו על המדף בחדר השינה, ולילה אחד אפילו ישנתי איתו מתחת לכר.
במהלך הספר עברתי מנעד גדול של רגשות והפכתי להיות אורה, גיבורת הסיפור.
אין קו משיק ביני לבינה ובכל זאת, הפכתי להיות היא.
נדה ונעה, בורחת, הולכת בשביל ישראל ועל גבה אהוב ישן.
פעמיים בחיי שלחתי מכתב לסופר.
המכתב הראשון היה ליהודה אטלס שכתב את הספר הנפלא 'תיקון הלב'. בתי הבכורה שהייתה אז בת 4 עמדה לפני ניתוח לב פתוח, ומשמצאתי את הספר הזה, במקרה, גם מקרים ייאמנו, בחנות ספרים לא ידעתי את נפשי. כי הוא היה עלינו ועליה, וכתבתי לו תודה וגם קיבלתי מכתב בו הוא מאחל לה בריאות שלמה.
ומכתב לדויד גרוסמן, לאחר שקראתי בפעם השנייה או השלישית את 'אשה בורחת מבשורה' וגם העזתי להוסיף משהו שכתבתי, סיפור קצר.
וחיכיתי.
וציפיתי.
אל תיבת הדואר שלי בביתי אז בחדרה, הגיעה מעטפה, ובה שלושה עמודים בכתב ידו של דויד גרוסמן.
לא פעם אני חושבת מה אקח איתי מהבית אם אדרש לעזוב אותו בבהילות, מהר, תוך דקות מפני שריפה, מלחמה או אימה גדולה ואין ברירה אלא לברוח.
קצת בגדים, אלבום או שניים, לפ טופ וטלפון נייד על כל מטעניהם, ואת המכתב הזה.
ליתר בטחון גם סרקתי אותו ושלחתי אלי למייל.
בין דוכני שבוע הספר והמון האנשים שגדשו את הכיכר פתאום ראיתי אותו.
צנום, רזה מאד, דק במשקפיו הגדולים, הולך מהר לכיוון הדוכן בו בעוד רגע יחתום על הספרים שהבאתי מהבית. לפני עמד מישהו שביקש שיקדיש את "יש ילדים זיגזג" לבתו.
'שלום דויד' אמרתי לו, 'שמי יעל', והושטתי לו את "אשה בורחת מבשורה", שדפיו מהוהים מרוב קריאה.
הוא פתח את הספר והתחיל לכתוב, 'ליעל,' לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי לו: 'יש לי מכתב, על שלושה עמודים, בכתב ידך בבית.' הוא עצר רגע, ושאל, ועניתי והוא אמר שהוא זוכר.
'ליעל,' כתב בדף הראשון של הספר, 'תודה על איך שקראת את הספר הזה' וחתם, דויד גרוסמן.
'הספר הזה תמיד בהישג ידי,' אמרתי לו, 'אני פותחת אותו מדי פעם וקוראת פסקה, או חצי דף, כשאני רוצה לזכור, כשאני רוצה לשכוח.'
'לפגישה שלנו,' חתם לי בתוך "נופל מחוץ לזמן".
'תכתבי! את שומעת? תכתבי!' אמר לי האיש הנהדר הזה כשנפרדנו בלחיצת יד.
התביישתי לבקש חיבוק.
באחד הראיונות לאחר שיצא הספר 'נופל מחוץ לזמן' ולאחר האסון הפרטי שפקד אותו ואת משפחתו, כשנפל בנו, אורי, אמר:
'הכתיבה נותנת לי את הרגע לתבוע מחדש את החיים שלי, שבמובן מסוים כמעט נלקחו'.
'לא יכולתי להשלים שגם האדם הכותב שבי, יוכה'.
הרגע הזה, בתוך המון האדם בשבוע הספר בכיכר רבין, כשאני מחבקת את שני הספרים האלה לליבי, כששתי בנותיי מחבקות אותי, הוא רגע לתמיד. גם בנותיי זוכרות אותו.
את הספר 'חיבוק' קיבלתי במתנה מבתי הבכורה 'מי אינו זוכר', אמר גרוסמן בראיון ברדיו 'את הרגע הזה בו אנו ההורים פרשנו את ידינו וקראנו לילדנו: מי יבוא אלי? הילד רץ וההורה מתכופף עוד קדימה כדי להגיע לרגע הזה בו חזה נוגע בחזה, בו החיבוק אמיתי כל כך, בו הרגע אינטימי להורה ולילדו בלבד.'
אנשים כותבים, יודעים בקצות אצבעותיהם כשהטקסט טוב.
הם ממלמלים את הטקסט, הוא לא נותן להם מנוח, דמויות קמות לתחייה, תמונות ורגעים שלא היו קודם, פתאום עומדים מול העיניים.
עולם שלם וחדש נברא על שולחן הכתיבה.
כך אומר דויד גרוסמן על תהליך הכתיבה:
'פעם בכמה זמן יש לי תחושה שעשיתי את זה נכון. שכתבתי נכון. זה לא קורה לעתים קרובות, ובוודאי לא כפי שהייתי רוצה. אבל כשזה קורה – וגם אם אני כותב אז על דבר שמערער אותי, שכמעט מפורר אותי – אני בכל זאת חש גם מֵעין הִתעלוּת, כאילו איכשהו, ברגע האחרון, ורק מפני שאמרתי את המלים הנכונות, ניצלתי ממשהו שכמעט כיבה אותי'.
אני מברכת את דויד גרוסמן לקבלת פרס מאן בוקר, אין סופר ראוי ממנו לקבלת הפרס הזה, המילים שכתב לי ואמר לי שמורות במקום מיוחד בתוך לבי ואני מחכה לספר הבא.