בתי הבכורה, מעין, אהבה תפוזים עוד כשהיתה עוברית.
בכל פעם שאכלתי תפוז, הבטן שלי לא הפסיקה לזוז.
וכך מצאתי את עצמי יושבת עם הבטן הגדולה ובה שטה תינוקת, מקלפת תפוז, נוגסת בפלחים המתוקים, והעסיס שלהם עבר ממני אליה והיא בשפתה העוברית, התינוקית, אמרה תודה.
בחורף, בכל ערב כשאנחנו מכוסים בשמיכה מול הטלוויזיה, אני קולפת תפוז לבני הבית.
מסורת חורפית רבת שנים.
צילום: Jonathan Pielmayer מתוך www.unsplash.com
אני אוהבת את הצורה העגולה של התפוז, את הצבע הכתום.
את הסכין החותכת בבשר הקליפה שהיא קצת רכה וקצת קשה, בסימנים שחורצת הסכין.
אני מורידה כיפה עגולה מראשו של הפרי, מכניסה אצבעות ומושכת פיסת קליפה אחר פיסה, עד שנגלה תוכו על פלחיו.
אני מפרידה את הפלחים ונוגסת, והפה מתמלא בטעם חמוץ מתוק.
כשהגעתי לגור כאן, עם האיש שלי בקיבוץ, הפכנו את אחד החדרים שהיה פעם חדר ילדים ישן והתמלא עם השנים בדברים שאין בהם צורך, לחדר העבודה שלי.
בחרתי בחדר הזה כי מול החלון צומח עץ לימון.
אחד מעצי הלימון המפוארים של הקיבוץ.
הוא נישא אל על ושולח את פארותיו גם לצדדים.
גם עכשיו, בשיא הקיץ, כשאני עוברת על פניו מהבית למחסן, אני רואה איך הלימונים מתחילים להנץ.
הם קטנים וירוקים מאד וכשהם מבשילים הם הופכים לצהובים וגדולים ויש בהם כאלה הדומים לאתרוגים.
הם כל כך עסיסיים ומלאים במיץ, שאין צורך ללחוץ עליהם, חוצים, נגיעה קלה מעל סלט חתוך קטן, והמיץ מציף את הסלט.
אני אוהבת טעם חמוץ על כל גווניו: חומץ תפוחים, מלפפונים חמוצים, פלפלים מוחמצים עם עלי דפנה ופלפל אנגלי, שוקולד בטעם תפוז וכשאני אופה עוגת לימון אני מוסיפה לה קצת מיץ תפוזים, ולעוגת תפוזים אני מוסיפה קצת מיץ לימון.
'אני מקלפת מילים ממשמעותן כמו שמקלפים תפוז', כותבת המשוררת ריטה קוגן בשיר היפה הזה.
בסיפור קצר שכתבתי מזמן 'הראית כמה יופי' כתבתי את השורות הבאות:
'בארכיון של מכשיר הטלפון הנייד, זה שכדי שמספר הטלפון של רובי יופיע ראשון, סימנה אותו באאא, בראש האותיות, גונבת ממנו את הסימנים, את אצלי ראשונה, גילה לה לפני ימים רבים, וכשאני רוצה להתקשר, אני לא צריך לחפש. אאא, הפך לסימן ביניהם, אלף ראשון לאני, והשני לאוהב והשלישי לאותך.'
הנה שיר המלא במאהבים, מיץ ניגר, תפוז ולימון והמילים בו הופכות לפלחים של אהבה.
פְרַגְמֶנְטִים שֶׁל גֶ'ז מְאַהֲבִים - ריטה קוגן [אֶפִּילוֹג] אֲנִי מְקַלֶּפֶת מִלִּים מִמַּשְׁמָעוּתָן, כְּמוֹ שֶׁמְּקַלְּפִים תַּפּוּז. נְשֹׁרֶת נַקְבּוּבִית נֶעֱרֶמֶת עַל הַשַּׁיִשׁ לְיַד הַכִּיּוֹר. כָּרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת נִמְשָׁחוֹת כָּהֳלִיּוּת מְבַשֶּׂמֶת. הַמִּלִּים הָעֲרֻמּוֹת מֻנָּחוֹת פְּלָחִים־פְּלָחִים בְּצַלַּחַת אִיקֵאָה מְשֻׁבֶּרֶת שָׂפָה. אֹכַל אוֹתָן לְאַט. אֶלְאַט אוֹתָן בְּרֹךְ. תְּחִלָּה אֶת הָ־אֲנִי. אַחַר־כָּךְ אֶת הָ־אוֹהֶבֶת. אֶת הָ־אוֹתְךָ אַשְׁאִיר עַל הַצַּלַּחַת. הִיא תַּגִּיר אֶת מִיצֶיהָ וְתִצְטַמֵּק בְּשֶׁמֶשׁ לֵאָה שֶׁל אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
שבת נעימה ומלאה בריחות מבושמים,
שלכן, יעל
ריטה קוגן, ילידת סנט פטרבורג שנת 1976. עלתה ארצה בשנת 1990. היא מהנדסת, גרה בתל אביב בחברת חתול מחוסר זנב. שייכת לקבוצת היוצרים של "דור 1.5" - קבוצת כותבים, צעירים-ישראליים דוברי רוסית, שמטרתה להנכיח את הסיפור והתרבות של העלייה הרוסית בשיח הציבורי-ישראלי.
- - - - - - - - - - - - - - - -
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.