בלילה האחרון בביתנו בחדרה, גבהו הארגזים ונדמו להרים.
המיטה הזוגית כבר נמסרה והתפרקה בדרך מהבית לטנדר, כך למדתי מהאיש שבא לאסוף אותה.
מיטות הילדות נמסרו גם הן, ושכבנו באמצע הסלון על מזרנים ושמיכות פוך שכבר לא נמצא להן מקום.
עמדתי להתחיל את חיי החדשים ולעבור מהעיר, לקיבוץ.
Christopher Flynn www.unsplash.com
שתים עשרה דירות עברתי במהלך השנים.
בשתיים מהן ישנו במזרון זוגי על הרצפה, שלוש עברנו באותה עיר עצמה, פעם אחת עברנו לגור בארץ רחוקה ושחורה, מדינת קשת שירות וקשת שהייה במערב אפריקה שתכולת הדירה הגיעה אליה במכולה, ואחרי שנה עברנו למדינה בגבול השכן והמראות באותו יום ארוך בגבול, המשיכו ללוות אותי, כמו גם ריח האבק, השקים, המשאיות, הדוכנים, הבוטנים והבננות המיטגנים על רשתות ברזל, בעלי המומים חסרי הגפיים שהידפקו על דלתות המכונית, מגורשים שוב ושוב על ידי הנהג, ובחור אחד צעיר, ערום, גבוה מאד, המון שיער לראשו, מקורזל ומלוכלך, יורד על גוו ועל בטנו, ריר נוזל משפתיו, והוא מתרוצץ בידיים מתנפנפות בין המוני האנשים, מתיישב לבסוף נשען על גדר, ביד אחת דוחס לפיו דבר מאכל ובידו השנייה ליטף כל הזמן את אברו הגלוי, הגדול.
כשחזרנו, נולדה בתי הבכורה בעיר אחת, והצעירה בעיר אחרת. והדירה הזו, בה גרנו, אני ובנותיי, אליה עברנו אחרי הגירושים, הייתה הפעם הראשונה שעברתי לבד. החלטתי לבד, וסגרתי חוזה לבד, והתחייבתי לבד בשתים עשרה המחאות מראש על בית חדש, לבנותיי ולי.
וביום שעברתי אליה, מלווה באולג, בעל חברת ההובלה שעשה לי מחיר מיוחד, שסיפר לי שבמוסקווה היה שחקן תיאטרון, ובאמת היה יפה כמו שחקן, ועוד שלושה סבלים גברתנים, שרוקנו את הדירה הישנה בקצב איטי במיוחד, עוצרים לעשן ולאכול כל חצי שעה, ולבסוף כשהגיעו אל הדירה החדשה, הבינו פתאום שאני לבד, והושיטו עזרה מעבר להובלת ארגזים.
חיברו את מכונת הכביסה, תלו וילונות, שרו בקולי קולות שירים רוסיים ישנים, ואני נסעתי למכולת החדשה, וחזרתי עם לחמניות ונקניקים וירקות וחמוצים ובקבוקי בירה, וככה באמצע היום, ישבה אישה לבדה, מוקפת בארבעה גברים, באמצע הסלון, שהד חזר מקירותיו הערומים עם כל מילה שנאמרה, וזללה בכל פה יחד איתם ארוחת צהרים.
Erwan Hersy www.unsplash.com
'צבענו לכם את המסדרון בצבע חדש', התגאו בעל הבית ואשתו, וכשעמדתי מול הקיר הירוק מזעזע, עשרות ארגזים מסביבי, המובילים כבר הלכו, ידעתי, שאני מתחילה את החיים שלי מחדש, ונסעתי מהר לקנות פח צבע לבן כדי לצבוע הכל מהתחלה.
בביתי בקיבוץ, יותר מכל החדרים אני אוהבת את המרפסת.
שנים רציתי מרפסת, ואם ישאלו פעם את בנותיי מהו אחד המשפטים שהן זוכרות מאמא הן יגידו: 'אין לי אוויר, אני צריכה מרפסת'.
גדלתי בבתים עם מרפסות.
בביתי הראשון בשכונת רמב"ם, בבית נעורי ברחוב הגיבורים וגם בבית הוריי, ברחוב ליובין בו כבר לא גרתי וממנו נפרדנו לפני כשנה, היתה מרפסת.
במרפסת יושבים בשבת אחר הצהריים של קיץ, מפעילים ונטילטור ואוכלים פרוסות אבטיח קר.
אל המרפסת יצאה אמא שלי כשהיה תוקף אותה גל חום, שוכבת על כסא נוח, יד אחת תמיד מונחת על עיניה.
כל הדברים ששומרים ואוגרים וזוכרים נמצאים בארונות המרפסת.
צילום: יעל כרמי
הבית הוא מקום שאם אתה צריך לשוב אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך', כתב נתן יונתן ושרה רונית אופיר באחד השירים היפים ביותר צלילי קסטה רחוקים.
הבית פורש את איבריו, בשירה הנפלא של דיתי רונן, מפתנו מתרחב וגם הלב, וכל אלה הופכים לצבעי הדרך.
שבת נעימה וביתית,
שלכן, יעל
שיבת הבית ונדודיו / דיתי רונן
בֵּיתִי פָּרַשׂ אֶת אֵיבָרָיו לִקְרָאתִי
מַרְחִיב אֶת מִפְתָּנוֹ
מַנְמִיךְ מַדְרֵגוֹתָיו.
קוֹרוֹתָיו שָׁרְקוּ אֶת שְׁקִיעָתוֹ
סְדָקָיו נִפְעֲרוּ לְעֶבְרִי
מְזַמְּרִים אֶת חָכְמַת הַזְּמַן.
לַמָּחֳרָת שִׂחֲקָה הָרוּחַ בִּכְבִיסַת הַמַּסָּע
וְצִבְעֵי הֶחָצֵר הָיוּ לְצִבְעֵי הַדֶּרֶךְ.
ד"ר דיתי (יהודית) רונן נולדה וגדלה בתל אביב. יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות. בנוסף על ספרי שיריה, פורסמה יצירתה בכתבי עת, באנתולוגיות ובמוספים ספרותיים. כמה משיריה הולחנו וחלקם תורגמו לשפות זרות. הוזמנה לקחת חלק בפסטיבל המשוררים השנתי במטולה. אם לחמישה, מתגוררת בנווה מונוסון.
ספריה:עם הבטנה בחוץ
יומן ירח
שיבת הבית ונדודיו
אהבתן את השיר? יש עוד שירים לשבת, במיוחד בשבילכן.
תגובות, שירים שאתן אוהבות ותרצו לשתף- יתקבלו בשמחה ובתודה.
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
אני מזמינה אתכן להירשם ולהגיע לסדנה 'בלוג משלך' בתל אביב. סדנה לכתיבה אישית, ליצירת תוכן וכתיבת בלוג. מפגש ראשון ב- 8.11.17.
בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך. פרטים אצלי - 0523716176 וגם בלחיצה כאן על הלינק.