על השולחן בפינת האוכל היה אבא מכין נייר עטיפה, מספריים ונייר דבק.
ומתוך ערימת הספרים היינו בוחרים ספר אחר ספר ועוטפים אותו.
את הספרים לבית הספר קנינו בחנות של ליברמן.
אדון ליברמן היה דתי גבוה ורזה, לבוש תמיד בחולצה לבנה ומכנסיים אפורים, והכיפה נראתה כאילו היא עומדת לנשור מראשו, לאשתו הייתה תסרוקת בננה גבוהה ומספר על היד. והמספר הזה על היד, עד כמה שניסיתי להסיר ממנו את מבטי, המבט הלך לשם, ולא יכולתי שלא לחשוב, איפה עמדה גברת ליברמן כשקעקעו על זרועה את המספר הזה, באיזה תור, על איזו רמפה, באיזה מגרש ועד כמה היד שנושאת את המספר הזה הופכת כבדה, והעין שרואה אותו מתמלאת בפחד.
יותר מכל הספרים אהבתי את המקראות בספרות.
ידעתי את הסדר בו מסודרים הסיפורים והשירים.
החגים וימי הזכרון.
שמות משוררים וספרים.
את הספר הזה הייתי מגישה לאבא אחרון לעטיפה.
קוראת בו בזמן שהוא עטף ספרי חשבון, לשון ואנגלית.
אבא פתח את הספר, הניח אותו על נייר העטיפה והשאיר שוליים כדי שאפשר יהיה לקפל וגזר בדייקנות.
אחר כך קיפל משולשים מדויקים בפינות הכריכה והדביק אותם בנייר דבק.
כריכה קדמית ואחורית, עד שהספר היה עטוף ויפה.
על מדבקה הייתי רושמת את שמי:
יעל הר ציון,
כיתה ג' או ד' או ה',
בית ספר אחד העם ,
חדרה,
היקום,
העולם,
כדור הארץ.
העטיפה היתה חדשה ומבריקה ונעים היה להעביר עליה יד.
שם הספר התחבא מאחוריה ורק אם הייתי מרימה את הספר למעלה, לאור המנורה, אפשר היה לקרוא את שמו.
הכל אהבתי.
את האותיות, שם הספר, המחבר והמחברת, המאייר, העורך, הדפוס, השנה בה הוא יצא,
ידיים ועיניים רבות שעסקו במלאכה עד שהגיע הספר לביתי.
פינה בספריית הזורע, צילום: יעל כרמי
ספרים שלא קנינו שאלנו בספריה והספרנית רשמה בכתב יד את תאריך ההשאלה על כרטיס קטן והכניסה לתוך מעטפת נייר קטנה מודבקת אל הצד הפנימי של הכריכה.
אהבתי את הכרטיסיות המלאות בתאריכים ודמיינתי את האנשים שקראו את הספר לפני.
כשהזדמן לי להיות הקוראת הראשונה של ספר חדש, שריח דפיו הוא ריח של שדה קצור,
של אדמה אחרי הגשם,
של מגבת תלויה על חבל,
של מים וקמח ההופכים לדבק,
מיששתי את הכרטיסיה החדשה, החלקה ללא קמטים ואמרתי לעצמי שתמיד אזכור את התאריך בו קראתי אותו לראשונה.
אני אוהבת ספריות.
אוצר ענק של ידע.
ריח הספרים הישנים והחדשים.
הא"ב בו הם מסודרים.
השבוע, התמניתי למנהלת הספרייה בקיבוץ בו אני גרה.
וכשקיבלתי לידיי את צרור המפתחות הפותח את הדלת הקדמית והאחורית, הרגשתי שקיבלתי אישור להיכנס בשער של חוכמה, ידע וסיפורים.
כל כך הרבה תכניות יש לי למבוגרים ולילדים. לקוראים ולכותבים. לכל מי שגדל בספריות והן שביל ודרך עבורו ורוצה להעביר את האהבה לספרים הלאה, לילדיו ונכדיו.
והספרייה שלנו גדולה ויפה ומזמינה ומחכה.
וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
כתב חיים גורי, בספרו הנפלא "אַף שֶׁרָצִיתִי עוֹד קְצָת עוֹד", הוצאת הקיבוץ המאוחד | דניאלה די־נור מוציאים לאור
והמשפט הזה- עשוי מאותיות, הוא משפט שמלווה אותי.
בכתיבה ובקריאה.
בשקט ובקול.
בהתבוננות בתמונות ובקריאת שירה.
במשימת כתיבה שאני נותנת בחדר מלא נשים כותבות.
עשויה מאותיות וממילים.
מגרוניות ונחציות ואֶהֱוִי, קוראת וכותבת בדיו - כמו בשירה היפה של אגי משעול.
שבת נעימה ומלאה בספרים ישנים וחדשים,
שלכן, יעל
מראה לך / אגי משעול
מִתְפַּשֶּטֶת בִּשְבִילְךָ עַד לִכְתַב יָדִי עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיוֹת אֶת הַנַּחְצִיּוֹת אֶת הָאֶהֱוִי
עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ וְאֶת הֲכִי סוֹפִיוֹת שֶלִּי
אֶת הָעֵצִים מֵהֵם עֲשוּיִם נְיָר, חֲלִילִים וְשֻלְחָן הַכְּתִיבָה עִם הַכִּסֵּא הַמֵּסֵב אֵלָיו רֵיק
כְּשֶאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ שֶתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ.
מתוך: ״סידור עבודה״ הוצאת הקיבוץ המאוחד.
אגי משעול (נולדה ב-20 באוקטובר 1946) היא משוררת ישראלית, בת למשפחה יהודית מטרנסילבניה.
ב-2014 קיבלה משעול תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב, "על היותה אחת המשוררות הבולטות והאהובות בישראל; על תרומתה האדירה להעשרת התרבות הישראלית; ועל הסיפורת הכנה פרי עטה, המתארת את המצב האנושי ואת החיים תוך שהיא מטביעה בקורא חותם רגשי בל יימחה".