נגיד שצריך היה לברוח.
שהיתה מתרגשת סכנה.
מלחמה.
אש.
נגיד שהיו נותנים לנו 10 דקות לארוז מהר רק את הדברים החשובים ביותר וללכת. לרוץ. ומאחור היינו משאירים את כל חיינו.
את הבגדים והתמונות.
את כלי המטבח.
את הכורסא שקיבלתי במתנה.
את השמלה הכחולה שאני אוהבת.
את הספרים.
נגיד שהיו מפנים אתכם. מה הייתם אורזים?
קודם כל טלפון נייד ומטען, ועוד מטען נייד וגם את הלפטופ והמטען שלו. בלי שני אלה לא הייתי זזה מהבית.
שפתון, דאודורנט, תחתונים, כדורים נגד כאב ראש, קרם לשיער, עגילים שאני אוהבת, קצת בגדים. ספר כמובן, שוקולד, מכתבים חשובים אם הייתי מספיקה.
ואת הפתק ההוא שתלוי על לוח שעם בחדר העבודה המתחיל במילים 'חמדתי'.
ואלבומים.
אלבום.
לפחות אחד.
אבל איזה?
זה בעטיפת הבד הירוקה בו אני ילדה קטנה עם הוריי הצעירים?
את זה בעטיפת הפלסטיק האדומה בה רשמה אמא שלי, בכתב ידה 'אמא ואבא- גבעתיים', ובשלושת המילים האלה כל געגועיה הביתה, לבית הוריה?
את האלבום הישן מאד, ועל דפי הקרטון השחורים שלו מודבקות תמונות בשחור לבן ובהם אנשים שלא הכרתי, ילדים שכבר אינם ובין דף קרטון אחד לשני,מרשרש דף משי לבן שומר על התמונות?
בתוך מזוודה ישנה, מצאתי אלבומים בני עשרות שנים, שבהם, לא זיהיתי את עצמי וגם לא את אחרים. כי אין שום אפשרות שזו הניבטת אלי מהתמונה היא אני.
שפעם הייתה לי תסרוקת כזו, וטליה כזו של מידה 36 מעוררת געגועים. שום סיכוי.
Photo by chuttersnap on Unsplash
כשפינינו את בית ההורים, לקחתי אלי את כל האלבומים.
עשרות.
העמסתי בכל פעם מגדל, וכך ירדתי במדרגות למכונית, ממלאה ומעמיסה את תא המטען שהלך ונגדש בתמונות, פנים, שמות ואנשים, שאולי פעם נסעו ממקום אחד לשני, העבירו חיים מרומניה לישראל, מעיר לקיבוץ, מגבעתיים לחדרה.
ברכבות ואוניות.
במכוניות עם שמות כמו: סוסיתא.
באופניים.
כשהגעתי הביתה, העמסתי את עגלת הקניות שקנינו פעם בשוק בירושלים באלבומים והעברתי אותם למשכנם החדש.
חלקם בארון.
חלקם במחסן.
וכך, התמלא מדף אחד ארוך במחסן שלנו שיש בו תמיד ריח של אבקת כביסה, גלגלי אופניים, חולצות ישנות שהפכו סמרטוטים, כלי עבודה וגינה גם בשורה ארוכה של אלבומים.
אני מוציאה אלבום, מנגבת את האבק ומציצה פנימה. הנה אמא שלי ביום חתונתה. שימו לב לגזרה, למותן הצרה, לשמלה הנהדרת, לנעלי הסירה המחודדות, לכסיות הלבנות, לזר, להינומה. לשיער השחור בתסרוקת הגבוהה. צולם בסטודיו בלה תל אביב רח. גדרה 15 ע"י קולנוע אלנבי צילומים על חרסינה ופלסטיק.
כשהייתי ילדה, היה לאבא שלי חדר חושך לפיתוח פילמים במחסן בחצר הבית הישן של סבא וסבתא בחדרה.
במחסן עמד הריח החריף של חומר הפיתוח החזק, וגם ריח תרנגולות מהלול הסמוך.
קסמים וכשפים התרחשו במחסן הזה.
הידיים של אבא שנכנסו לתוך שרוולים שחורים, פתחו את הגליל הקטן של הפילם, אחר כך בדרך נס שאיני זוכרת אותה, הושרו ריבועי נייר במים וחומר ולאט לאט החלו הפנים והנופים שצולמו להתגלות, ואחר כך נתלו התמונות, נוטפות, מוחזקות באטבי עץ קטנים עד שהתייבשו והפכו לתמונות ומילאו אלבומים.
את התמונות אני מצלמת היום במצלמת הסמארטפון שלי, שומרת בתיקיות, שולחת לעצמי בוואטסאפ, למייל, מעבירה לכונן חיצוני ולעננים.
תנועה גלישת היד והאצבעות בתיקיות התמונות בטלפון הנייד אינן דומות לדפדוף באלבום.
כמו שיש כאלה שיישבעו שהצליל של תקליט ויניל הוא טוב ועמוק יותר.
תנועות של פעם.
אנשים מפעם.
מחסנים בחצרות המלאים בדברים של פעם, חרדה ואושר, אהבות ופרידות.
עוד מעט תסיים מכונת הכביסה הנמצאת במחסן לעבוד, וכמו תמיד, רגע לפני שאני מוציאה את הכבסים ומעבירה למייבש, או תולה על החבל בחצר, אני שולפת אלבום אחד מהמדף, מדפדפת, מלטפת, ומחזירה למקום.
שבת נעימה,
שלכם, יעל
מַחְסָן יָשָׁן שֶׁל כֵּלִים - יהודה עמיחי
מָה זֶה? זֶה מַחְסָן יָשָׁן שֶׁל כֵּלִים. לֹא, זוֹ אַהֲבָה גְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה. חֲרָדָה וְאֹשֶׁר הָיוּ בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה וְתִקְוָה. אוּלַי פַּעַם הָיִיתִי פֹּה, לֹא הִתְקָרַבְתִּי לִרְאוֹת.
אֵלֶּה קְרִיאוֹת מִתּוֹךְ חֲלוֹם. לֹא, זוֹ אָהֲבָה גְּדוֹלָה לֹא, זֶה מַחְסָן שֶׁל כֵּלִים.
יהודה עמיחי (3 במאי 1924 – 22 בספטמבר 2000) היה משורר ישראלי, זוכה פרס ישראל לשירה (1982). נחשב לפורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, ונמנה עם הבולטים בשירה הבינלאומית במאה ה-20.
אני מזמינה אתכם לסדנה שלי 'על אהבה ואוכל ובלוג משלך' , סדנה מרוכזת בת 3 שעות מלאה בידע, רגש, הומור ונוסטלגיה:
11.3.18 - ברמת גן - 17:30 - 20:30.
19.3.18 - בסטודיו יפהפה באמירים - 10:00 - 13:00.
כל הפרטים אצלי, מוזמנות ומוזמנים להתקשר: 052-3716176
yaelikarmi@gmail.com