בארבע אחר הצהריים, היו נפתחות דלתות בתי הילדים בכל הקיבוצים, בכל הארץ, והילדים פרצו מהן ורצו לחדר ההורים.
השבילים התמלאו בילדים רצים וגם כאלה שרכבו על כתפי הוריהם- לחדר.
בית הילדים נקרא 'הבית'.
בית ההורים נקרא 'החדר' ושם גרו אמא ואבא.
בחדר ההורים השעות היו קצובות וצריך היה בשלוש השעות האלה, בין ארבע לשבע להספיק הכל.
לספר, לשחק, לטעום עוגה, להתחבק כשכל הזמן הזה תקתק השעון והשעה שבע התקרבה.
על בית הילדים המיתולוגי, אותו בית בו גדלו ילדים בהשגחת מטפלות רק שמעתי וקראתי.
גדלתי בעיר.
ישנו אחי ואני בחדר אחד קטן, במיטת נוער שבלילה נפתחה לשתי מיטות.
אחת לי ואחת לו. נמוכה וגבוהה. אמא ואבא היו בחדר הסמוך. תמיד.
כשהגענו לבקר חברים של ההורים בקיבוצים השונים, קינאתי מאד בילדי השמש האלה, היחפים, שגרים להם בבית משלהם בלי הורים, עם חוקים אחרים, ודמיינתי אותם לעצמי כמו בילבי שגדלה בוילה וילקולה ומותר היה לה לעשות כל מה שרצתה.
אין הרבה צירופי מילים כמו הצירוף 'לינה משותפת' המעלה כל כך הרבה זכרונות ורגשות. טובים ורעים.
הנה מגיעה השעה שבע בערב,
שהיא שעה של ארוחת ערב, של מקלחות, של ילדים בפיג'מות דובים, של שיער רטוב בריח שמפו, של סוף היום המתקרב, של שולחן סביבו אפשר להתקבץ מכל היום, מכל העיסוקים, מכל החדרים ולהיות משפחה.
אחר כך מכבים אור במטבח, מי מול הטלוויזיה, מי בספר או במחשב, ובחדרים שוכבים הילדים במיטותיהם, ומעליהם דולק אור קטן ובכל רגע נתון אתם יכולים לגשת אליהם ולהיטיב שמיכה. לפני השינה, וגם באמצע הלילה.
ובכל רגע נתון הם יכולים לקרוא: 'אמא, אפשר מים?' או 'עוד סיפור'.
אלה חיינו היום כפי שאנחנו מכירים אותם. אי אפשר לדמיין אותם אחרת.
עכשיו דמו בנפשכם שבשעה הזו של המקלחות, הארוחות וההשכבות, אתם נותנים את כפות ידיהם של ילדיכם בידיכם ומוליכים אותם לבית הילדים, נפרדים מהם בסיפור ובנשיקה ועוד אחת כשהמטפלת מאיצה ש'עכשיו אומרים לילה טוב ונפרדים', ואתם הולכים, והילדים נשארים שם.
קשה, נכון?
לא טבעי.
התמונה מארכיון קיבוץ בית קשת
כמו הקיבוץ כולו, הרעיון והשיטה, כך גם בתי הילדים השתתפו בניסוי הזה, בהקדמה הגדולה ל 'בית האח הגדול' בו שומרת הלילה והאינטרקום הם כמעט דברי אלוהים, ובמקום כורסה, יושבים ילד או ילדה במיטתם, ממוללים קצה סדין או בובה ובוכים.
מרגע שהעליתי פוסט בפייסבוק ואמרתי שאני מתכוננת לכתוב על הלינה המשותפת בבלוג שלי, זרמו תגובות.
כותבת לי ציפי מורי:
פחד. זו המילה. עומדת מול התיבה על הקיר גבוה ולוחשת "שומרת, בואי לכיתת שיטה...שומרת, בואי לכיתת שיטה". בוכה לכרית שלא יראו ולא ישמעו. שלא יציקו לי...שלא יצחקו עליי..."שומרת, בואי לכיתת שיטה!"
כותבת דגנית לוקס:
לינה משותפת, עם מי? עם איל רותם וגל, שפוחדים בלילות בדיוק כמוני, שתרים בחושך אחר ריח הליטוף של אמא, אחר הקול המרגיע של אבא, וחום גוף המתובל מעט נשמה..., ומקבלים במקום השקטה, ״חבילת השתקה״ אטומה, בצורת כוס מים קרים, קיר לבן ושומרת לילה שעושה את משמרתה. רק בלילות ששי, כשאמא היתה מגניבה אותי לחדר ולמיטתה, ידעתי מה זו שינה רציפה ועמוקה. ומאז ועד היום, (55 שנה) משהו אחד עוזר לי בהרדמה לקראת שינה שלווה.
פיסת סדין כותנה מהוהה, שכתוב עליה בכתב ידה של אמי ז״ל : דגניתי שינה מתוקה חלומות פז, אמא.
תמונה וטקסט: דגנית לוקס
יעל נאמן, בספרה 'היינו העתיד' מתארת איך כשהיתה בכיתה ב' ראתה בפעם הראשונה מבוגר בפיג'מה. את אבא שלה ומרוב בהלה למראה הזה של איש הישן ופניו לקיר, לבוש פיג'מה ענקית ולא בגדי עבודה, מכוסה בשמיכת פיקה, נתקפה פחד נוראי, רצה החוצה וצעקה: הוא מת. הוא מת. עד שאחד המבוגרים על השביל נכנס לבדוק ואמר הוא ישן, הוא לא מת. כך נראים מבוגרים ישנים.
בהספד על קברה של אמי, סיפרתי על ילדותה כילדת חוץ בקיבוץ גבעת השלושה. איך חיכתה לאמה, סבתא שלי, ליד השער שתבוא לבקר, איך חילקו את החולצות הרקומות והשמלות שהביאה איתה מביתה בגבעתיים, ובערב שבת אחד ראתה ילדה אחרת לובשת את בגדיה.
הכל היה של כולם.
הבגדים, הספרים, האוכל, השינה והחלומות.
הפוחדים בלילות שמרו את הפחד לעצמם.
האמיצים צחקו לפוחדים.
המיואשים ברחו בלילות לחדר ההורים.
כשסיפרה אמא שוב ושוב על ה'כולם' הזה על השיתוף שנכפה עליה, חזרה להיות ילדה.
כל מי שהגיב לי חזר להיות ילד בבית הילדים.
כל אחד עם זיכרונותיו וסיפוריו.
בספרו הנהדר של עמוס עוז 'בין חברים' יש סיפור אחד שקראתי שוב ושוב 'ילד קטן'. על יובל, הילד החריג, הבכיין, שמחזיק בברווז גומי ואינו אהוב לא על חבריו ולא על המטפלות, שערב אחד, אחרי שהילדים מציקים לו ומתעללים בו, הוא בורח מבית הילדים, והתיאור של הדרך אותה הוא עושה בחושך, בגשם וברוח, מדמה שרודף אחריו זאב שחור, לקוח כמו מתוך סיפור אימה,
הוא מגיע מרוח בבוץ, בוכה וקפוא מקור עד לחדר הוריו, ולא מעיז להיכנס כדי שלא יכעסו עליו, צונח על המדרגות עד שאביו חוזר ומוצא אותו ויוצא לנקום בילדים שהתעללו בבנו. שובר את כל החוקים של הקיבוץ, לוקח את החוק לידיו במקום להעביר אותו לטיפול בוועדת החינוך והופך לערב אחד לאב מגונן.
שמעתי גם סיפורים נהדרים, מצחיקים, על אחווה גדולה, חברות בין ילדים שקיימת עד היום בקבוצות עם שמות כמו 'שלהבת' ו'חרצית' וכשהם נפגשים, ממרחק השנים הם מזכירים זה לזה מה עשו למטפלת הזו ולשומרת הלילה ההיא עם המשפט האלמותי: 'לסובב ראש לקיר ולישון'.
ארבע מיטות בארבע קצוות החדר, בשירה המקסים של עדי שרף ג'יבלי, והמרחק, בין ה'בית' ל'חדר', למרות ריחות היסמין והיערה, שורט את הלבבות הקטנים, ההולמים בפחד הלילה, ומחכים לשלוש השעות אחר הצהריים, ולחיבוק בין ארבע לשבע.
שבת נעימה ומלאה בחיבוקים של הורים לילדים.
שלכם, יעל
ארבע עד שבע/ עדי שרף-ג'יבלי בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַיְּלָדִים עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אַבָּא אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים מוּל גִּלְבּוֹעַ מַכְחִיל בְּלִי לִשְׁאֹל לְפֵשֶׁר צִבְעוֹ אוֹ עֶצֶם הֱיוֹתוֹ. בַּלַּיְלָה, הַיָּרֵחַ מֵאִיר אֶת אַרְבַּע הַמִּטּוֹת בְּאַרְבַּע קַצְווֹת הַחֶדֶר הָרוּחַ מַמְתִּיקָה רֵיחוֹת יַסְמִין וְיַעֲרָהּ וְהַמֶּרְחָק - שׂוֹרֵט אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ. בַּבֹּקֶר נָקוּם בֵּין הַרְבֵּה יְלָדִים, נַכְנִיס אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ הַטְּרִיִּים לְתוֹךְ לִבֵּנוּ, וְנִסְגֹּר הֵיטֵב כְּמוֹ קֻפְסַת הַסַּנְדָּלִים הַחֲדָשִׁים הַמַּמְתִּינִים לְפֶסַח וּנְחַכֶּה לַיָּד שֶׁלָּהּ, שֶׁתָּבוֹא כְּבָר בְּאַרְבַּע תְּחַבֵּק עַד שָׂבֵעַ וְחוֹזֵר חֲלִילָה.
עדי שרף ג'יבלי - ילידת 1979, בת קיבוץ בית השיטה. כיום גרה בצורן שבשרון, נשואה ואם לשלושה. ביבליותרפיסטית, כותבת שירה ובעלת הבלוג גשרים.