האורות כבו והקהל הגדול שמילא וגדש את האולם בקיבוץ הזורע, התיישב וקולה של חווה אלברשטיין, נישא, חזק וצלול ונפלא:
'טווי את הצמר, טווי את היום, טווי את הסבל והחלום. עוד יום עבר, שוב גווע האור, טווי כי מחר הוא יחזור, הוא יחזור.'
יש שירים כאלה אשר מהתו הראשון, מהמילה הראשונה גורמים ללב להיפתח ולהתכווץ בו זמנית, 'טווי את הצמר' הוא אחד מאלה, ובקונטקסט הזה, של הבוקר המיוחד של השקת הספר, הלב התרחב והתכווץ שבעתיים.
ביום שישי נערכה בקיבוץ השקת הספר 'השבוי ואשת השבוי' שנכתב על ידי נורית ורמי הרפז. את הספר קראתי פעמיים.
ידעתי כמו רבים מחברי הקיבוץ שהספר בכתובים.
כשרמי הרפז, ז"ל, היה עובר לידי בשבילי הקיבוץ, או עומד לפני עם המגש בחדר האוכל, אמרתי לעצמי: זה רמי. רמי הרפז. הטייס, השבוי, ממתרגמי 'ההוביט' במה שנודע כ'תרגום הטייסים'.
במשך שלוש וחצי השנים בהן ישב רמי בשבי, החליפו הוא ונורית, רעייתו, מכתבים.
ובמכתבים, תיאור אמיתי, כן ונוגע ללב של חיים של זוג, הורים לשני ילדים, ועוד זוג תאומות שנולדו כמה חודשים אחרי שנפל רמי בשבי.
זוג שהופרד בעל כורחו, כשהיא כאן והוא שם בשבי המצרי ומדבר מפריד ביניהם.
הסיפור של רמי סופר ונכתב וצולם. רמי גם הרצה בפני בתי ספר, נערים ונערות לפני גיוס ודיבר על חוסן אנושי, על כך שדווקא במצבים הקשים ביותר שאדם נקלע אליהם בעל כורחו, שאין לאל ידו לעשות מאום חוץ מאשר להיאחז בדברים הקטנים ביותר:
יום טוב בכלא הוא כזה שמקבלים עוד מנת מים. יום טוב שיש לברך עליו הוא יום שמגישים בו אוכל. יום טוב הוא כזה שלא מרביצים בו.
רמי וחבריו השבויים היו גיבורים, אבל אני רוצה להתעכב על נורית הרפז, שהיא בעיניי הגיבורה.
אישה צעירה שהופכת לאם לארבעה ילדים קטנים, ומגדלת אותם במשך שלוש וחצי שנים לבד.
הבדידות, חוסר הוודאות והשאלות איתן מתמודדת נורית בתור אם לשני ילדים קטנים, הן מכמירות לב.
אכן, היא מוקפת בקהילה גדולה הן של חיל האוויר והן של הקיבוץ, ובכל זאת, היא לבדה.
המכתבים האישיים כל כך, המנסים להתחקות אחר סדר היום של רמי שם, ושל נורית והילדים כאן- עוברים צנזורה.
הדברים האישיים ביותר, מאוויי הלב והגוף, שינוי וחידוד תפיסת העולם בשבי שם ובסוג של שבי כאן, נקראים על ידי הרבה אנשים ועוברים ידיים רבות.
'כה רציתי מכתבים שימוענו אלי ורק אלי' כותבת נורית ומבקשת מרמי שיכתוב שני מכתבים, אחד למשפחה המורחבת ולקיבוץ והשני אליה ולילדים.
בספר שזורות שיחות לפני השינה של נורית וילדיה בהן חוזרות שאלות ילדותיות תמות כל כך : מתי אבא יחזור? מה הוא לובש? האם יש לו בית שם? ובקשה של ילדים מאמם הכל יכולה לעשות קסם ולהביא את אבא בחזרה.
נורית מצידה, כותבת בגילוי לב על חששותיה, על הזמן שעובר, על בדידותה, על התמיכה שהיא זקוקה לה כשהילדים חולים עם חום גבוה ועל הרצון לשיגרה.
באחד המכתבים היפים בספר היא מספרת על ההתלהבות הכלל מהמכתבים שרמי כותב לה, עד כמה כולם מציינים בפניה כמה רמי נפלא כשהוא שומר בשבי על מורל ומחזק את כולם, והיא אכן גאה בו מאד על העמידה האיתנה שלו שם, אבל היא עייפה מעצם ההתעניינות בו שתמיד גוברת על ההתעניינות בה, ובכך מבטאת את רחשי הלב שלנשארים מאחור עם כל התחבטויות היום- לא פחות קשה ולפעמים אפילו יותר.
מושג הזמן החולף מלווה את הספר דווקא משום כך שאין תאריכים על המכתבים.
חודש, עשרה חודשים, עשרים וארבעה וחודשים והנה כבר חלפו 32 חודשים של שבי ובאחת התמונות מכמירות הלב בספר, נראות התאומות, דליה ודגנית, שכבר גדלו והן פעוטות וליד התמונה הכיתוב:
'ושוב יום הולדת, ואבא לא בא.'
השבי הופך לנוכח בכל פינה ובכל שעה ביום. בחול ובחג, ביום ובלילה, ודומה שהוא מקבל אוויר וגוף וממלא את החסר שהותיר אחריו השבוי עצמו.
בכניסה לאולם בקיבוץ, ישנו קיר גלריה עליו אחראית איילה טל, חברת הקיבוץ, שהייתה חברתו של יורם לפידות ז"ל, אחיה של נורית, שהיה טייס גם הוא ונפל במלחמת יום הכיפורים.
בתוך תיבות עץ, במסירות, בשום שכל ובאהבה גדולה, תולה איילה תמונות מהארכיון ומהווי הקיבוץ.
כבר מרחוק ראיתי את השמלה.
השמלה הכחולה שסרג רמי לרעייתו בשבי ובתיבות העץ הונחו אלבומים, ציורים ותמונות של המשפחה, עם רמי, ובלי רמי, ורגע השיבה הביתה.
השבויים מילאו את זמנם בעבודות יד ורמי, טייס הקרב מתחיל לסרוג, 'יושב בכלא וסורג, נהנה מכל עין ומכל שורה'.
בשיר היפה של חווה אלברשטיין, שאת המילים והלחן כתב רובר מרסי ותרגם דן אלמגור, יושבת פנלופה, סורגת ופורמת, סורגת ופורמת עד שיחזור בעלה, אודיסאוס, ממסעותיו ארוכי השנים.
בהיפוך תפקידים שגזר הגורל, יושב רמי וסורג.
'מי יכול להאמין' כותב רמי 'שטייס קרב יושב בכלא וסורג, נהנה מכל עין ומכל שורה.'
הוא סורג שתי שמלות לבנותיו התאומות שהוא לא מכיר, לדליה שמלה ירוקה עם קישוט כתום ולדגנית שמלה כתומה עם קישוט ירוק והוא מעז לסרוג שמלה גם לנורית, סורג כך מרחוק, בדרך משלו, את אהבתו ואת געגועיו אליה.
'סורג מאהבה, סורג סיפור משפחה ,סורג את הגעגוע,' כותבת נורית, 'אולי אפילו מלטף בדמיונך את איברי גופי, סנטימטר אחר סנטימטר, הכול כדי לא לשגות במידות כמובן. כך או כך- לא אעז לשאול'.
מעשה הסריגה הזכיר לי סצינה אחת בלתי נשכחת מהסרט 'סינמה פרדיסו' בו יושבת האם ליד החלון, ביום בו אמור בנה, שהפך במאי מפורסם, לחזור לעיירה בה לא ביקר עשרות שנים.
היא סורגת. אנו שומעים מונית עוצרת, דלת נפתחת ונסגרת, והאם, יורדת מביתה לחבק את בנה שלא ראתה זה שנים.
מלאכת הסריגה בה עסקה האם, נשארה על הכסא ואת כדור הצמר היא לוקחת איתה והחוט הולך ונמשך, והסריג הולך ונפרם עד שנעצר, ואנו יודעים שהאם ובנה נפגשו.
נורית שמרה על המכתבים ונדרשו לה שלושים שנה עד שהעזה לעיין בהם שוב.
היא מספרת בספר כשרמי חזר היו שקועים באבל על מות אחיה, יורם לפידות ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור ובחזרה לשיגרת חיי משפחה ושנים לאחר מכן, כשבן הזקונים שלהם, ארז, שנולד לאחר שחזר רמי מהשבי וסימל את 'החיים שאחרי' ונקרא 'ילד התקווה', נפטר במהלך טיול בבוליביה והאבל עליו היה גדול וכבד.
באחד הרגעים המרגשים בבוקר השקת הספר והיו רבים כאלה, דיבר מנחם עיני, חברו של רמי לתא השבויים בכלא המצרי. 'יש מושגים רבים לשכול, הורים שכולים, אחים שכולים אבל אין מושג כזה – חברים שכולים, ואני, חבר שכול'.
הספר השבוי ואשת השבוי הוא ספר ישראלי כל כך.
הוא מסמך היסטורי ואנושי, ומעל הכל, הוא סיפור אהבה.
רמי הרפז נפטר בינואר 2019, כשבוע לפני הגיעו לגבורות וטרם צאתו של הספר.
השבוי ואשת השבוי – רמי ונורית הרפז
הוצאת מטר
עריכה: גיל סדן, אילנה ברנשטיין.
טווי את הצמר
ביצוע: חוה אלברשטיין מילים ולחן: רובר מרסי תרגום: דן אלמגור בחלון מול החומה היא יושבת כבר שנים, אגדות הילכו עליה עוד מימי היוונים. אל הים היא מתבוננת ובפלך היא טווה, ממתינה לבוא הרגע בו יגיע אהובה. טווי את הצמר, טווי את היום, טווי את הסבל והחלום. עוד יום עבר, שוב גווע האור, טווי כי מחר הוא יחזור, הוא יחזור. וחולפות השנים. תם הזמר בדרכים, מול בתים עשנים אין עוד זכר לפרחים. בתנור צונן האפר, אין עשן בארובה, בחלון אישה יושבת ומבקשת את ליבה. טווי את הצמר, טווי את היום, טווי את הסבל והחלום. עוד יום עבר, שוב גווע האור, טווי כי מחר הוא יחזור, הוא יחזור. מלחמות על אש וחרב, וצבען שחור אדום, היא טווה בשתי וערב ממתינה לבוא היום. היא יודעת: אוי למלך ואבוי למלחמה, כל עוד יש אישה עם פלך הצופה אל החומה. טווי את הצמר, טווי את היום, טווי את הסבל והחלום. עוד יום עבר, שוב גווע האור, טווי כי מחר הוא יחזור, הוא יחזור.