על השולחן בחדר העבודה שלי מונחת הערכה גריאטרית שנעשתה השבוע לאבי.
אני מתבוננת בה באיבה וגם בפחד.
מעבירה אותה מקצה השולחן אל קצהו השני, מנסה להתעלם ממנה, אבל המילים כתובות וחתומות על ידי רופא.
סיימתי השבוע את הספר הנהדר 'מאחורי כל זה' של נירית הלבני.
נירית היא חברתי. נפגשנו בכנס בו הרציתי על אהבת הקריאה ותאוות הכתיבה, והאהבה והתאווה הזו למילים חיברו בינינו.
את ספרה הראשון 'ראי אדמה' קיבלתי ממנה במתנה וקראתי אותו בפעם הראשונה בפליאה ובדמעות ואחר כך פעם שנייה ופעם שלישית וגם כתבתי עליו פוסט .
והנה, שוב מתרחש הקסם הזה בספרה השני.
שני אנשים יוצאים לדרך.
מבוגר וצעיר.
חקלאי חילוני וחייל דתי משוחרר חובש כיפה.
האחד יודע שזה המסע האחרון שלו והשני, בתחילת חייו הצעירים.
ושניהם נושאים על גבם תרמיל מלא התלבטויות.
גיורא ועמיחי. היש שמות ישראליים מאלה?
גיורא בן דוד, חקלאי וותיק, מחליט לצאת ולעשות את שביל ישראל מהצפון עד הדרום, ובסופו, מפאת מחלת ה ALS שהתגלתה אצלו, מחליט לקפוץ מהר צפחות.
רגע לפני בגידת הגוף.
ובדרך, הוא פוגש את ארץ ישראל. אבל כזו שהוא לא מכיר ואפילו בז לה מעט, לא, לא לארץ ולמדינה האהובה, אלא לדתיים שבעיניו על חוקיהם, ברכת המזון, נטילת הידיים הם אחרים ממנו ושונים מאורחות חייו.
אבל הדרך מקרבת ביניהם.
וככל שהולכת הדרך ונפקחת לעיניהם, הולך גיורא בן דוד, ומאבד לאט לאט, את תפקודי גופו באשמת המחלה האכזרית.
ודווקא במקום בו הגוף בוגד את הבגידה הגדולה מכולן, כשהידיים משתתקות והרגליים מתקפלות, מתגלה חברות ואחווה גדולה.
כמו אבנים בצד הדרך, כמו חלוקי נחל מבריקים, כמו שלושת הצבעים המרכיבים את הסימן של שביל ישראל, נמצאים סיפורי האהבה.
צילום: יעל כרמי, על השביל בכניסה לביתי בקיבוץ הזורע
אהבה ארוכת שנים המלאה גם בדאגה וחברות בין רות ובעלה גיורא.
אהבה לא ממומשת בין עמיחי הדתי לתמר, הקיבוצניקית החילונית.
אהבת חקלאי לאדמתו.
אהבה בין לוחמים וחברים לנשק.
אהבה בין ההולכים בשבילי הארץ הזו לרגבים, לסלעים, לפריחה, להרים ולגאיות.
כשקראתי את ספרו של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה', שם נושאת גיבורת הספר, אורה, על גבה, אהוב ישן, רציתי להעמיס תרמיל על גבי, לקחת מקל ולצאת לשביל ישראל.
כאן, ב'מאחורי כל זה' רציתי לחכות להם, לגיורא ועמיחי בבית.
עם מרק חם, לחם שאך זה יצא מהתנור, שמיכה להתכרבל בה ושירים עבריים.
www.unsplash.com - Robert Bye
את הספר סיימתי בדמעות ומייד שלחתי וואטסאפ לנירית.
בכיתי על גיורא.
על אשתו ועל בנו, שרחק ממנו, ובחר בעיר ובקריירה של עו"ד והחליף את מדי העבודה הכחולים והנעליים הגבוהות בחליפות, ובסוף הספר, פתאום, כמו מראה רחוק ושקוף מהר גבוה, מצטרף אל אביו בחלק מהמסע.
בכיתי על אבי המזדקן שהוגדר במסמך רפואי, שחור על גבי לבן כ'אדם קשיש', ובכיתי גם קצת עלי כששאלתי את עצמי את השאלה שמרחפת מעל כל דפי הספר מתחילתו, האם יממש גיורא את הבטחתו לעצמו ויסיים את חייו לפני שהמחלה תשיג אותו ותהפוך אותו לכל מה שהוא פוחד ממנו, לכל הפחדים שלנו מזקנה ומחלות. ואפילו קיוויתי תקווה קטנה, שאולי יחליט לחזור לביתו ולסיים שם, בין מטעי התפוחים שלו את חייו.
הספר כתוב באהבה, בשפה נהדרת ולכל אורכו שזורים שירים של יהודה עמיחי.
אני אוהבת שירים עבריים, הם מתנגנים באוזניי, שורשיהם בדמי.
השיר שליווה אותי כשקראתי את 'ראי אדמה ' היה 'החולמים אחר השמש', שאת מילותיו היפות כתב יהורים טהרלב והלחין סשה ארגוב:
'בין הברושים והכרם שנית נעבור.
בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק. '
במהלך הקריאה את 'מאחורי כל זה' ליווה אותי שירה הנהדר של נעמי שמר
'בכל שנה בסתיו, גיורא'.
הדברים, המילים והאנשים התחברו.
גיורא הפך זה שעבר בין בין הברושים והכרם.
'אתה אינך לבד גיורא', כתבה נעמי שמר 'כי במקום שבו אתה שוכן שוכנים החסד והחן'.
הספר היפה הזה מלא בחסד וחן, באהבה, בחמלה ובדמויות בלתי נשכחות שהן ארץ ישראל כולה.
פעם אהבה גדולה- יהודה עמיחי
פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים
והחלק הראשון ממשיך לפרפר
במקום אחר, כנחש קטוע.
השנים שחלפו הרגיעו אותי
והביאו רפואה ללבי ומנוחה לעיניי.
ואני כאיש עומד במדבר יהודה
מול השלט 'גובה פני הים'
ולא יראה את הים, אבל הוא יודע
כך לזכור את פנייך בכל מקום
בגובה פנייך.